מלחמתי בטחנות רוח יפניות, בעיות תקשורת, לביבות, ומסיבות.

שגרה זה לא ממש רע, מסתבר. אולי כי זו שגרה מלאה בדברים לא שגרתיים. כנראה שככה אני אוהבת את החיים שלי – מלאי חוויות והפתעות (טובות), אבל מעוגנים בכל מיני דברים קטנים שנותנים ביטחון ותחושה שלא משנה איזה דברים מוזרים יקרו לך היום, תמיד יהיה לך משהו (לפעמים זה מישהו) לחזור אליו ולהירגע.
מה שאני מנסה להגיד הוא שהתרגלתי להיות פה ואני אוהבת להיות פה, ולכן זה די עצוב לי שאעזוב להירושימה בזמן שכל החברים שלי יישארו פה. נכון, זה רק במרחק שעה נסיעה, אבל שעה נסיעה זה לא כמו הקומה למעלה...
אז כן, אני עוברת סופית להירושימה באפריל, ועומדת להיות תלמידת מחקר ב- Hiroshima City University (HCU). ניסיתי כל מה שחשבתי עליו כדי להישאר פה, באוניברסיטת הירושימה, וזה לא עבד. ליפנים יש יכולת גמישות בערך כמו חתיכת אבן, וצריך סיבה טובה מאד מאד לגרום להם לסטות מהחוקים שלהם. לי לא הייתה סיבה כזו, כנראה.
זה היה ניסיון מעניין, לנסות לשנות את החלטת משרד החינוך היפני. למדתי על בשרי שחייבים להיות מאד זהירים במה שאומרים ולא להתפרץ או להיות ישירים מידי אבל כן למצוא דרכים עקיפות להגיד את מה שאת רוצה להגיד, שצריך לפעול תמיד לפי החוקים, ושלא צריך לבזבז אנרגיות על לנסות למצוא דרכים עקיפות לשינוי אחרי שהתשובה כבר התקבלה. אחרי שקיבלתי את התשובה, הלכתי לאוניברסיטה לפגוש את המנחה החדשה שלי ועוד אנשים. הפגישות עברו מאד מהר, ואני לא מצאתי את הפירצה שחיפשתי, שדרכה אוכל אולי לעשות משהו שיעזור לי אולי בכל זאת לשנות את ההחלטה. לכן, אחרי שחשבתי על זה ביומיים שאחרי הפגישות, החלטתי לכתוב אימייל למנחה הקודם סוזוקי (שעזר לי מאד כל הזמן) ולמנחה החדשה שלי מיכאילובה, בתקווה להבין יותר טוב את המצב ולשקול את האופציות שלי, אם יש כאלה. זו הייתה טעות. כמה שניסיתי לתמרן בין הישירות שחשבתי שהכרחית אם רוצים לקבל תשובות, לבין אי הישירות היפנית והידיעה שלי שצריך לעשות את זה בדרך שלהם, בסוף הכל יצא לא כמו שהתכוונתי. המנחה הקודם שלי, פרופ' סוזוקי, כתב לי תשובה ארוכה מאד מלאה בהטפות מוסר ורצון להראות לי עד כמה אני צריכה להגיב אחרת למצב. הוא אמר שהוא מופתע ממני, אבל למכתב הייתה גם נימה של אכזבה ואפילו היעלבות. ומה בסך הכל אמרתי?! שאלתי כמה שאלות "למה", זה הכל. (זו לא הפעם הראשונה שמישהו בחיים שלי לא אוהב שאני שואלת "למה", והמבין יבין... אבל בפעם הקודמת היה הרבה יותר קל לתקן את הרושם ;-) ). נכנסתי לסרטים בגלל זה, אבל אחרי שטרחתי במשך שעתיים לנסח מכתב הבהרה והתנצלות, יצאתי קצת מהסרטים, ואמרתי לעצמי שעשיתי מה שיכולתי. הוא לא ענה עדיין, אבל כבר פחות אכפת לי. זה חלק מהעבודה שלי על עצמי. תמיד הייתה לי בעיה להרגיש לא מובנת, ועכשיו זה מתחדד בגלל מחסומי השפה והתרבות. ואני לומדת שלפעמים לא צריך להתאמץ להיות כל כך מובנת ורהוטה כל הזמן. גם הצד השני צריך להתאמץ קצת.
העולם שלי מאד עשיר עכשיו. מלא מחשבות חדשות ורגשות חדשים. אני גם לומדת מילים חדשות כל הזמן, וזה כיף. עדיין קשה לי לדבר, אבל אני מקווה שגם זה ישתפר עם הזמן. זה עניין בעיקר של רצון, ועל זה אני מנסה לעבוד. פגשתי פה אנשים שנמצאים ביפן כבר שנתיים או אפילו שש שנים, אבל הם לא צריכים את היפנית בשביל הלימודים שלהם ולכן לא כל כך משקיעים מאמצים לשפר אותה, והיא מקבילה לרמת הדיבור שלי או פחות מזה! אני לא רוצה להיות כמוהם, אז זו מין אזהרה כזו.
מאז שנגמרה חופשת החורף ואנשים חזרו מכל הארצות שלהם או מטיולים בחלקים אחרים של יפן, היו לי כמה אירועים חברתיים. בישלתי למשפחה המארחת שלי (לביבות, שיצאו טוב, ומג'דרה, שיצאה פחות טוב), הייתי בשתי מסיבות יומולדת ובארוחת צהריים אצל המורה שלי לקליגרפיה יחד עם כל הקבוצה (שוב בישלתי לביבות. זה כבר נהיה סוג של הרגל רע – אבל טעים J). אה, והייתי בטקס תה מיוחד לראש השנה עם ה"אמא" המארחת שלי. וגם סתם בסיבובים בהירושימה או בקניון עם חברים. וואו, כשעושים רשימה כזו פתאום זה באמת נראה הרבה... עכשיו אני מתחילה גם להבין לאן הכסף שלי נעלם ;-)
כבר חייתי בסביבה "בינלאומית" כשהייתי באנגליה, אבל פה זה אחרת. יש הרבה יותר אסייאתים ופחות אירופאים או אמריקאים. יש לי חברים מכל יבשת, כשחושבים על זה, כולל אפריקה. לדוגמה, במסיבת הקליגרפיה שלנו היינו 8 אנשים, אנשים מהקבוצה שלנו וגם סטודנטים לשעבר של הראדה-סנסיי, וזה נשמע כמו שיר הילדים "אצלנו בחצר" – "קוקו ממרוקו אומר אהלן" וכו'... (למי שלא מכירhttp://shiron.net/songView.aspx?song_id=4983&singer_id=738&song_title=3031
הייתה בחורה ג'מאייקנית בשם אן שהייתה מאד חברותית ודי דברנית, הייתה יוֹ מטאייוון, ואנֵלי מקזחסטאן, וקיי מסין (בעצם מנצ'וריה, כשחושבים על זה), ורוברט האנגלי (שהכין apple crumble ועשה לי נוסטלגיה לאמרסון קולג'), ומרליסה חברתי הטובה (כפרה עליה!) מקוסטה ריקה. והייתה הראדה-סנסיי, שגרמה לכולנו להרגיש בבית, ואיזה בית! בעיקר התלהבתי מהחדר היפני המסורתי, עם המון המון יצירות קליגרפיה שלה ותמונות שצייר בעלה, וכלי קרמיקה מסורתיים שגם אותם עשה בעלה, ופסלי בודהה, וכמובן טאטאמי וקוטאצו וכל מה שצריך. אמרתי לה חצי בצחוק, שאני רוצה ללמוד אצלה קליגרפיה כל השנה, ובשנה הבאה גם אני אוכל לכתוב כמוה. היא ובעלה הכינו לכולנו תמונות עם קליגרפיה, ובחרנו את הסדר שבו כל אחד יוכל לבחור את התמונה שלו באמצעות "אבן נייר ומספריים" – מה שלא עשיתי כבר מי יודע כמה זמן...
טוב, ממש הארכתי פה, ויש עוד כל כך הרבה מה לספר. כנראה שזה יצטרך לחכות לפוסט הבא.
מקווה שלא שיעממתי יותר מידי עם סיפורי הבירוקרטיות שלי :-) ומקווה לצרף תמונות מתישהו, אל תדאגו!