בפוסט הראשון הזה אחרי הרבה הרבה זמן שלא היו לי אנרגיות או זמן לכתוב, רציתי לכתוב רק על עצמי, על החוויות שאני חווה בחיים האישיים שלי, על הדברים שאני מתמודדת איתם. אבל עכשיו אני מרגישה שאני לא יכולה לכתוב רק על זה. כי המלחמה נכנסת לי לחיים, אולי דווקא בגלל שאני רחוקה מהארץ. לפעמים דווקא המרחק הפיזי יכול לקרב, או לתת פרספקטיבה אחרת.
מתסכל לראות את המלחמה בחדשות ולדעת שאנשים שאני מכירה ואוהבת נמצאים שם ואני לא יכולה לעשות כלום. ומצחיק שכל הזמן הזה לא באמת התגעגעתי לארץ, ודווקא עכשיו, כשישראל היא לא ממש מקום אטרקטיבי, אני מרגישה את הגעגועים ואת המרחק מהבית.
רוב האנשים פה לא יודעים מספיק על המלחמה או על הארץ בשביל לשאול אותי שאלות ספציפיות או להיכנס לוויכוחים פוליטיים. לאלה שכן שואלים אותי מה דעתי, לא תמיד אני יודעת מה להגיד. מצד אחד אני מרגישה ש"אנחנו צודקים" ויש לי גם נאמנות לארץ, ולכן אני מגינה עליה בלהט. מצד שני אני מרגישה לא בנוח עם זה לפעמים. אני מרגישה שאנחנו, הישראלים, מאבדים את האנושיות שלנו בזה שאנחנו חושבים שזה בסדר שאנשים נהרגים בעזה, ואפילו שמחים על זה. רוב האנשים בארץ חושבים שלא הייתה לישראל ברירה והיינו חייבים להיכנס לעזה. אני אישית לא יודעת. אני מרגישה שיש כל כך הרבה רבדים למלחמה הזו. שזה יותר מסובך מזה. שכולם צודקים, או כולם –טועים.
נורא קל לתת לעצמך להיכנס למקום הזה, המקום הצודק והמצטדק, ולעשות מהחמאס מפלצות. הרי אין להם כבוד לחיי אדם, לא שלנו ולא של העזתים. ואם לחמאס אין כבוד לחיי אדם והם מסתתרים מאחורי האוכלוסיה, אז למה שאנחנו נתאמץ כל כך לא לפגוע באזרחים ונסכן בכך את חיי האזרחים והחיילים שלנו? וחוץ מזה, צה"ל הוא הצבא האנושי בעולם. הוא עושה מאמצי-על כדי שאזרחים לא ייפגעו, ואם אזרחים נפגעים זה בגלל שלא הייתה ברירה אחרת. כל זה נכון מהרבה בחינות.
אבל לפעמים משהו בי מתכווץ כשאני שומעת או אומרת בעצמי דברים כאלה. כי אנחנו, שאומרים את זה, מידרדרים במדרון מסוכן מאד. לא, אנחנו לא מאבדים לגמרי את החמלה שלנו והאנושיות שלנו. אבל כל המציאות המשוגעת הזו גורמת לזה שאנחנו שומרים אותה רק לאנשים מסויימים. רק ל"צד שלנו", ושוכחים שיש אנשים בצד השני. אנחנו מקשיחים את ליבנו ואוטמים את אוזנינו, ואומרים שהכל תעמולה שלהם והמצב לא באמת כזה גרוע שם. או שזה הם או אנחנו, ועדיף הם מאשר אנחנו. ושאין ברירה.
כל מה שאני כותבת הוא אולי נורא מבולבל, אבל מה שאני מנסה להגיד הוא זה: במוקדם או במאוחר, עוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים, חמישים, מאה שנה – יהיה שלום. יהיה הסכם. איכשהו. ואנחנו נצטרך לחיות ביחד, או לפחות ליד, האנשים האלה. ואיך נוכל לעשות את זה אם עכשיו אנחנו אדישים לסבל אנושי?
אולי זה נאיבי לחשוב שמתישהו יהיה שלום. אולי באמת לא יהיה. אבל כולם רוצים שיהיה, נכון? ואיך זה יהיה אם השנאה והאלימות והתסכול מפעפעים בנו כמו רעל? זה מתחיל ונגמר שם, בנפש. ברגשות והמחשבות של כל אחד מאיתנו שאנחנו משחררים לעולם. אני לא אדם פוליטי. אין לי דעה פוליטית מוצקה, אני לא הולכת להפגנות, אין לי באמת מושג מה נכון מבחינה מדינית וצבאית לישראל – להפסיק עכשיו את המבצע או להמשיך להתחפר בבוץ של עזה. אבל למזלי זו לא אני שצריכה להחליט. בשביל זה אני בוחרת ממשלה, שתחליט בשבילי. אני לא צריכה להחליט, ואני לא צריכה להיכנס לעזה בעצמי ולהקשיח את הלב כדי לעשות את העבודה השחורה של המלחמה. אני יכולה להרשות לעצמי להרגיש. ואני מרגישה שאם אני יכולה לעשות משהו מכאן, זה להתחיל את העבודה על עצמי. לא להיכנע לפחד ולשנאה שאני מרגישה כל פעם שאני מנסה לקרוא חדשות מהארץ. לזכור שכולנו אנשים שבסך הכל רוצים לחיות. שיש חמלה בעולם, ואת החמלה שלי אני יכולה להעניק למי שאני רוצה, גם למישהו שאם רק יתנו לו הוא יתפוצץ עלי בלי לחשוב פעמיים.
זה לא הרבה, אני יודעת. ואולי זה נאיבי. אבל זו התחלה. וזה משהו שאפשר לעשות מפה. ומכל מקום.
הרגשות שלי לגבי הארץ והמלחמה מתערבבים עם הרגשות והמחשבות שיש לי לגבי החיים ביפן. לפעמים לא קל לי כאן, כי לפעמים כל דבר הוא מאמץ. כל פעולה הכי פשוטה, למשל לשלוח מכתב או לקנות משהו, הופכת לפעמים למשהו מסובך, כי אני לא מבינה מה אומרים לי, או שלא מבינים אותי. אבל זה האתגר, וצריך ללמוד לאבד קצת שליטה, ולוותר על דברים. ולא לפחד להישמע מגוחכת או עילגת. ולא להסס לשאול דברים, או לבקש עזרה שצריך. זה האתגר שלי :-)
מתסכל לראות את המלחמה בחדשות ולדעת שאנשים שאני מכירה ואוהבת נמצאים שם ואני לא יכולה לעשות כלום. ומצחיק שכל הזמן הזה לא באמת התגעגעתי לארץ, ודווקא עכשיו, כשישראל היא לא ממש מקום אטרקטיבי, אני מרגישה את הגעגועים ואת המרחק מהבית.
רוב האנשים פה לא יודעים מספיק על המלחמה או על הארץ בשביל לשאול אותי שאלות ספציפיות או להיכנס לוויכוחים פוליטיים. לאלה שכן שואלים אותי מה דעתי, לא תמיד אני יודעת מה להגיד. מצד אחד אני מרגישה ש"אנחנו צודקים" ויש לי גם נאמנות לארץ, ולכן אני מגינה עליה בלהט. מצד שני אני מרגישה לא בנוח עם זה לפעמים. אני מרגישה שאנחנו, הישראלים, מאבדים את האנושיות שלנו בזה שאנחנו חושבים שזה בסדר שאנשים נהרגים בעזה, ואפילו שמחים על זה. רוב האנשים בארץ חושבים שלא הייתה לישראל ברירה והיינו חייבים להיכנס לעזה. אני אישית לא יודעת. אני מרגישה שיש כל כך הרבה רבדים למלחמה הזו. שזה יותר מסובך מזה. שכולם צודקים, או כולם –טועים.
נורא קל לתת לעצמך להיכנס למקום הזה, המקום הצודק והמצטדק, ולעשות מהחמאס מפלצות. הרי אין להם כבוד לחיי אדם, לא שלנו ולא של העזתים. ואם לחמאס אין כבוד לחיי אדם והם מסתתרים מאחורי האוכלוסיה, אז למה שאנחנו נתאמץ כל כך לא לפגוע באזרחים ונסכן בכך את חיי האזרחים והחיילים שלנו? וחוץ מזה, צה"ל הוא הצבא האנושי בעולם. הוא עושה מאמצי-על כדי שאזרחים לא ייפגעו, ואם אזרחים נפגעים זה בגלל שלא הייתה ברירה אחרת. כל זה נכון מהרבה בחינות.
אבל לפעמים משהו בי מתכווץ כשאני שומעת או אומרת בעצמי דברים כאלה. כי אנחנו, שאומרים את זה, מידרדרים במדרון מסוכן מאד. לא, אנחנו לא מאבדים לגמרי את החמלה שלנו והאנושיות שלנו. אבל כל המציאות המשוגעת הזו גורמת לזה שאנחנו שומרים אותה רק לאנשים מסויימים. רק ל"צד שלנו", ושוכחים שיש אנשים בצד השני. אנחנו מקשיחים את ליבנו ואוטמים את אוזנינו, ואומרים שהכל תעמולה שלהם והמצב לא באמת כזה גרוע שם. או שזה הם או אנחנו, ועדיף הם מאשר אנחנו. ושאין ברירה.
כל מה שאני כותבת הוא אולי נורא מבולבל, אבל מה שאני מנסה להגיד הוא זה: במוקדם או במאוחר, עוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים, חמישים, מאה שנה – יהיה שלום. יהיה הסכם. איכשהו. ואנחנו נצטרך לחיות ביחד, או לפחות ליד, האנשים האלה. ואיך נוכל לעשות את זה אם עכשיו אנחנו אדישים לסבל אנושי?
אולי זה נאיבי לחשוב שמתישהו יהיה שלום. אולי באמת לא יהיה. אבל כולם רוצים שיהיה, נכון? ואיך זה יהיה אם השנאה והאלימות והתסכול מפעפעים בנו כמו רעל? זה מתחיל ונגמר שם, בנפש. ברגשות והמחשבות של כל אחד מאיתנו שאנחנו משחררים לעולם. אני לא אדם פוליטי. אין לי דעה פוליטית מוצקה, אני לא הולכת להפגנות, אין לי באמת מושג מה נכון מבחינה מדינית וצבאית לישראל – להפסיק עכשיו את המבצע או להמשיך להתחפר בבוץ של עזה. אבל למזלי זו לא אני שצריכה להחליט. בשביל זה אני בוחרת ממשלה, שתחליט בשבילי. אני לא צריכה להחליט, ואני לא צריכה להיכנס לעזה בעצמי ולהקשיח את הלב כדי לעשות את העבודה השחורה של המלחמה. אני יכולה להרשות לעצמי להרגיש. ואני מרגישה שאם אני יכולה לעשות משהו מכאן, זה להתחיל את העבודה על עצמי. לא להיכנע לפחד ולשנאה שאני מרגישה כל פעם שאני מנסה לקרוא חדשות מהארץ. לזכור שכולנו אנשים שבסך הכל רוצים לחיות. שיש חמלה בעולם, ואת החמלה שלי אני יכולה להעניק למי שאני רוצה, גם למישהו שאם רק יתנו לו הוא יתפוצץ עלי בלי לחשוב פעמיים.
זה לא הרבה, אני יודעת. ואולי זה נאיבי. אבל זו התחלה. וזה משהו שאפשר לעשות מפה. ומכל מקום.
הרגשות שלי לגבי הארץ והמלחמה מתערבבים עם הרגשות והמחשבות שיש לי לגבי החיים ביפן. לפעמים לא קל לי כאן, כי לפעמים כל דבר הוא מאמץ. כל פעולה הכי פשוטה, למשל לשלוח מכתב או לקנות משהו, הופכת לפעמים למשהו מסובך, כי אני לא מבינה מה אומרים לי, או שלא מבינים אותי. אבל זה האתגר, וצריך ללמוד לאבד קצת שליטה, ולוותר על דברים. ולא לפחד להישמע מגוחכת או עילגת. ולא להסס לשאול דברים, או לבקש עזרה שצריך. זה האתגר שלי :-)
ועם הרצון להתמודד עם האתגר, להתאמץ להבין יותר ויותר את השפה המוזרה הזו, לפעמים אני צריכה גם לעצור ולזכור להנות מזה. וגם לזכור שדברים לא קורים בין-לילה. ושאין טעם להלחיץ את עצמי...
אני עסוקה נורא לאחרונה. הייתה לי חופשה של שבועיים בסוף דצמבר – תחילת ינואר, ובקושי הרגשתי אותה. הייתי במסיבה שאירגנו כמה חברים לכבוד כריסמס וחנוכה (ואפילו הכנתי לביבות!), הייתי בטיול בקיוטו שלושה ימים עם חברים שלי מיטל ודודו, שחיים בנאגויה, ואחרי הטיול הייתי ארבעה ימים במיטה עם שפעת מעצבנת שדי הרגה לי את שארית החופשה :-(. וגם המלחמה לא בדיוק עזרה למצברוח...
עכשיו חזרתי לשגרה. אבל זו לא ממש שגרה רגועה בשבילי כי צריך להתכונן לשלב הבא. בגלל שהגעתי למסקנה שהאוניברסיטה אליה הייתי אמורה לעבור באפריל (בעיר הירושימה עצמה) לא מתאימה לי מכל מיני סיבות, הגשתי בקשה להישאר כאן באוניברסיטת הירושימה, ולמצוא מנחה שיותר מתאים לי ולמחקר שלי. זה נורא חשוב לי, כי אני מרגישה שבלי הדרכה מתאימה אני פשוט אלך לאיבוד. ואתמול קיבלתי תשובה שלא מאשרים לי להישאר כאן, ושאני צריכה לעבור לפי התכנית המקורית. אני עדיין מקווה שיש סיכוי בכל זאת לשנות את זה, אז תחזיקו לי אצבעות!
יש משהו טוב בלהתרגל לחיים פה. לאט לאט אני מרגישה פה יותר בבית. הכל מתגבש ונוצר אצלי.
אני נהנית ללמוד ולחקור ומקווה רק להתפתח עוד ועוד...
לכל החברים שלי שאני לא שומרת איתם על קשר לאחרונה – שתדעו שאני חושבת עליכם, אפילו אם אם לי זמן להתקשר או לכתוב. מקווה שהכל טוב אצלכם!
אני עסוקה נורא לאחרונה. הייתה לי חופשה של שבועיים בסוף דצמבר – תחילת ינואר, ובקושי הרגשתי אותה. הייתי במסיבה שאירגנו כמה חברים לכבוד כריסמס וחנוכה (ואפילו הכנתי לביבות!), הייתי בטיול בקיוטו שלושה ימים עם חברים שלי מיטל ודודו, שחיים בנאגויה, ואחרי הטיול הייתי ארבעה ימים במיטה עם שפעת מעצבנת שדי הרגה לי את שארית החופשה :-(. וגם המלחמה לא בדיוק עזרה למצברוח...
עכשיו חזרתי לשגרה. אבל זו לא ממש שגרה רגועה בשבילי כי צריך להתכונן לשלב הבא. בגלל שהגעתי למסקנה שהאוניברסיטה אליה הייתי אמורה לעבור באפריל (בעיר הירושימה עצמה) לא מתאימה לי מכל מיני סיבות, הגשתי בקשה להישאר כאן באוניברסיטת הירושימה, ולמצוא מנחה שיותר מתאים לי ולמחקר שלי. זה נורא חשוב לי, כי אני מרגישה שבלי הדרכה מתאימה אני פשוט אלך לאיבוד. ואתמול קיבלתי תשובה שלא מאשרים לי להישאר כאן, ושאני צריכה לעבור לפי התכנית המקורית. אני עדיין מקווה שיש סיכוי בכל זאת לשנות את זה, אז תחזיקו לי אצבעות!
יש משהו טוב בלהתרגל לחיים פה. לאט לאט אני מרגישה פה יותר בבית. הכל מתגבש ונוצר אצלי.
אני נהנית ללמוד ולחקור ומקווה רק להתפתח עוד ועוד...
לכל החברים שלי שאני לא שומרת איתם על קשר לאחרונה – שתדעו שאני חושבת עליכם, אפילו אם אם לי זמן להתקשר או לכתוב. מקווה שהכל טוב אצלכם!
2 תגובות:
אחות, מחזיקה לך אצבעות...אל תוותרי להם! חושבת עלייך, נשיקות וגעגועים, אחותך
תודה! :-) :-)
הוסף רשומת תגובה