השישי באוגוסט

יש אנשים שלא אכפת להם מימי זיכרון ומטקסי זיכרון, שאין להם משמעות בעבורם. הם אומרים שהם לא צריכים יום מיוחד בשביל לזכור, למשל, מישהו קרוב אליהם שנפטר, והם לא סובלים ימי זיכרון רשמיים כמו יום השואה. אני לא אחת מהם. לי זה משנה. זו דרך בשבילי להתמקד, לכוון את המחשבה למקום אחד במקום שתתפזר לה לאלפי כיוונים. להקדיש משהו מעצמי, גם אם זו רק מחשבה או רגש, למשהו או מישהו מסויים. ואם זה יום זיכרון קולקטיבי זה אפילו יותר משמעותי. יש משהו מאד חזק בדקות דומיה, למשל: לעמוד בשקט, לחשוב ולהרגיש כל מיני דברים ולדעת שהמחשבה של כולם לידך מכוונת לאותו מקום. לפעמים צריך טקסים, לדעתי, ושום פוסט-מודרניסט ספקן וציני לא ישכנע אותי אחרת. פסיכולוגים בגרוש יגידו שאולי זה צורך נפשי שלי במשהו דומה לדת או פולחן - משהו שמתעלה מעל לחומר, אבל עם חוקים ברורים. יכול להיות שהם צודקים, זה לא ממש משנה. זה גם לא אומר שאני מסתדרת אוטומאטית עם טקסי זיכרון רשמיים בארץ, למשל. בכלל לא. אבל בואו נגיד שאני מזהה את הפוטנציאל שבזה, ולפעמים הוא מתממש ולפעמים לא. האם הוא התממש בשבילי בשישי באוגוסט, יום השנה לפצצת האטום על הירושימה? לא כל כך. אולי רק לרגעים.
טקס הזיכרון הרשמי לפצצה שנערך על ידי העיר הירושימה קורה בפארק השלום כל שנה בשישי באוגוסט בשמונה בבוקר, ונקרא "טקס הזיכרון והשלום של הירושימה" Hiroshima Peace Memorial Ceremony . כשמסתכלים על השם ביפנית, התרגום המילולי קצת שונה (למען ההגינות, יש לציין ששמות של דברים כאלה ביפנית נוטים להיות מפורטים וארוכים יותר ממה שאנחנו רגילים בעברית או אנגלית, בגלל שקנג'י אחד או שניים מעבירים משמעות רבה):
広島市原爆死没者慰霊式並びに平和祈念式 "טקס זיכרון לנספים של פצצת האטום וגם טקס תפילה לשלום של העיר הירושימה". כלומר, קודם כל זיכרון (או אזכרה) ורק אחר כך תפילה לשלום.

כבר כתבתי פה על ה"וגם" הזה - על החיבור הלא מובן מאליו והמורכב הזה בין פצצת האטום למסר של שלום. יש לי יחס אמביוולנטי לזה ולפעמים אני מתעצבנת על הנטייה ההיפית הזו לדחוף מסר של "שלום ואהבה ובלי נשק גרעיני" בכל מקום, גם אם זה לא קשור לכלום. אבל באותו יום הייתי נחושה לקבל ולכבד את ה"וגם" הזה, ולהיות פתוחה לאיך שהאנשים האלה - שאחרי הכל זו העיר שלהם - בוחרים לזכור את מה שהיה פה לפני 64 שנים. להפתעתי ולצערי, נחישות מצידי הייתה, אבל "וגם" לא ממש היה, לפחות במה שנוגע לדיבורים.

הגעתי לטקס כאחת מהמשתתפים בקורס ”Hiroshima and Peace" (אל תדאגו, אספר לכם גם על זה, אבל בנפרד), וישבנו ביחד לבושים בחולצות של הקורס, מה שהיווה מטרה נוחה לצלמי העיתונות המקומיים (סטודנטים זרים ויפנים יושבים ביחד בטקס בהירושימה - דוגמה ומופת לשיתוף פעולה בינלאומי חוצה תרבויות ושפות למען השלום בלה בלה בלה...). תמונה שלנו הופיעה בכתבה של ה"צ'וגוקו שימבון (למזלי לא אני). בפארק היו אלפי אנשים, והפתיע אותי המספר הגדול של זרים שהיו שם (הרבה אמריקאים, למרבה האירוניה). עוד דבר שהפתיע אותי (כמו ישראלית טובה...) הוא שלמרות המספר הגדול של האנשים והנוכחות של אח"מים בפארק (כולל רוה"מ היפני, וכנראה גם נציג משגרירות ישראל) לא הייתה שום בדיקה בטחונית בכניסה, והשוטרים או אנשי הביטחון שהסתובבו שם נראו כאילו הם בעיקר שומרים על הסדר ולא ממש מודאגים בקשר לביטחון.

הטקס התחיל בהכנסת ספר שמות הנספים החדש לתוך האנדרטה שנמצאת במרכז הפארק. כל שנה נוספים עוד אנשים לרשימת אלה שמתו ממחלות שנגרמו כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית, ופעם בשנה בטקס מעדכנים את המספר ואת האנדרטה. אחר כך היה נאום מראש מועצת העיר והנחת זרי פרחים עגולים בדומה למה שרואים בטקסי זיכרון בארץ (מעניין מאיפה המנהג הזה). בשמונה ורבע, השעה שבה הוטלה הפצצה, הייתה דקת דומייה מלווה בצליל עמוק של פעמון. אני אקפוץ לסוף ואגיד שזה היה הדבר העיקרי שהתחברתי אליו מכל הדברים שקרו ביום הזה, בעיקר בגלל ההזדמנות להיות בשקט לרגע. כולם סביבי, עד כמה שראיתי, הסתכלו למטה או עצמו עיניים (אתם מכירים את זה מהארץ) אבל אני הסתכלתי למעלה, לשמיים השלווים, למקום בו זה קרה, למקום ממנו זה בא, ולא יכולתי לתפוס את זה, לא יכולתי להאמין שזה היה פה.הפער היה בלתי נתפס.

שאר הטקס הורכב בעיקר מנאומים, שהמרכזי שבהם הוא " הצהרת השלום" (Peace Declaration) של ראש העיר. כל הנאומים, לפחות אלה של המשתתפים היפנים, דיברו בעיקר על קריאה לעולם ללא נשק גרעיני. יותר מאחד הזכירו את נאומו של ברק אובמה בפראג באפריל, שכלל לקיחת אחריות של ארה"ב להביא לעולם ללא נשק גרעיני. הנאומים האלה כללו בערך שני משפטים על המתים והניצולים של הפצצה והשאר היה "מסר השלום" הזה. ב"הצהרת השלום" של ראש העיר זה הגיע לשיאים חדשים: הוא המציא מילה חדשה "obamajority", ודיבר באנגלית בסוף, כשהמילים האחרונות אומרות "yes we can". חשבתי שזה מגוחך. לא הרגשתי שזה טקס זיכרון בכלל, הרגשתי שבאתי לעצרת פוליטית. הרגשתי רגשות מעורבים מאד, כי מי לא מסכים עם המסר של ביטול הנשק הגרעיני בעולם? מי יגיד לא לזה? מי יגיד לא למסר של שלום, ושיחרור יונים, ונאום של ילדים שמבטיחים להעביר את זה הלאה? במיוחד שיש כל כך הרבה ניצולים שמדברים ברוח זו, וכולם מיד עוברים לדום כשהם מדברים ככה, ובצדק. בואו נעשה סדר בדברים: אני מכבדת את הדרך הזו וחושבת שזה מסר חשוב מאד. מי יותר טוב להעביר מסר של ביטול הנשק הגרעיני אם לא הניצולים של פצצת האטום הראשונה ואזרחי העיר עליה היא הוטלה? אבל יש מקום וזמן לכל דבר, וזה לא המסר היחיד שצריך להעביר ביום הזה. יש ניצולים שחושבים אחרת, שרק רוצים שיעזבו אותם בשקט. שרוצים ביום הזה לא לדבר מילים גדולות ולא ללחוץ לנו על המצפון, אלא פשוט לזכור בשקט. אבל אף אחד לא נותן את הדעת לאנשים כאלה, אף אחד לא שומע את קולם.

במקרה של הטקס הזה, לא שמענו גם את קולם של ההיבקושה שתומכים במסר הרשמי. עד כמה שזה נשמע לא ייאמן, הטקס הרשמי של עיריית הירושימה לא כלל נאום מפי נציג הניצולים! הם רק הניחו זר, כמו הרבה אנשים אחרים, וזה הכל. זה רק תרם להרגשה שלי ש"שודדים" מהאנשים האלה את הקול האותנטי שלהם. שמורידים את החוויה המורכבת והקשה הזו למסר אחד ויחיד ומתעלמים מכל השאר.שזה נורא קל לסגת למסרים פשטניים שכולם יסכימו איתם, ולחזור עליהם כמו מנטרה, במקום להתייחס אפילו קצת למורכבות של הדבר הזה שנקרא פצצת האטום. את המסר לגבי הנשק הגרעיני אפשר לקדם בכל שאר 364 הימים בשנה. או אפילו בכל שאר השעות של היום ה-365, היום של השישי באוגוסט. אבל יש יום אחד, או לפחות שעה אחת, שבהם לדעתי צריך לאמר כמה שפחות. אין לי אלטרנטיבה ברורה, ואם הייתי בוועדה של העירייה שמארגנת את הטקס הזה, אין לי מושג מה התוכן שהייתי יוצקת לתוכו. אבל לא הייתי עושה את זה ככה.

שאר היום של השישי באוגוסט היה מאד עמוס בשבילי, משום שביליתי אותו כחלק מהקורס של "הירושימה אנד פיס". אחרי הטקס הלכנו לשמוע עדויות באנגלית מפי ניצולים, ואחרי הצהריים היה מפגש בסניף האו"ם בהירושימה, ואז הדיון המסכם של הקורס, שעמד להסתיים למחרת. ובערב היה האירוע של השטת פנסי נייר על הנהר, עם מסרים של שלום. זה היה מתיש. רציתי "להיות פה" באמת - להרגיש ולחוות ולזכור, אבל אני לא חושבת שממש הצלחתי. הכל היה כל כך רועש ועמוס, ותמיד הייתי צריכה לדבר עם אנשים ולהתייחס. אבל ניסיתי בכל זאת לעשות קצת דברים בדרך שלי. בכל פעם שלקחתי לגימה של מים (היה חם), השתדלתי לחשוב על אלה שלפני 64 שנים רצו כל כך מים בחום הנורא ולא היו מים. וכשקיפלתי עגור מנייר, עוד סמל וקלישאה פה, זה נתן לי הזדמנות להיות רגע בשקט ולרכז את תשומת הלב שלי פשוט באהבה. ניסיתי לשלוח אהבה לאלה שסבלו כל כך ביום הזה, אלה שכבר מתו ואלה שעדיין איתנו.כשהסתכלתי על האורות היפים הצבעוניים של פנסי הנייר על הנהר, ניסיתי לדמיין את הלילה ההוא, כשבנהר השתקפו הלהבות ומדורות שריפת הגופות ולא פנסים צבעוניים, ושוב הרגשתי עד כמה זה בלתי נתפס, כמה זה נורא.

זה אולי נשמע לכם נאיבי או דרמטי מידי, אבל הרגשתי שהדברים האלה ביום ההוא חשובים לא פחות מלתמוך בעולם ללא נשק גרעיני. הרגשתי שחשוב לשלוח את האנרגיות האלה לאויר. ושמי שזה חשוב לו, ירגיש בזה.

הרגשתי מתוסכלת וחסרת אונים, בגלל מה שנתפס אצלי כחוסר היכולת שלי לזכור כמו שלדעתי צריך לזכור, חוסר היכולת להבין מה קרה פה בכלל. אבל אז הזכרתי לעצמי שאני מנסה להבין ולזכור בכל יום בשנה האחרונה, ושאני עושה את זה בלי קשר לתאריך.