ושוב אני כותבת פה אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. כשדואגים בקשר לעתיד, כמו שקרה לי הרבה בחודש-חודשיים האחרונים, כבר לא נשארות לך אנרגיות לכתוב על ההווה. עברתי תקופה שבה הייתי בהרבה לחץ נפשי שרק עכשיו אני מתחילה לצאת ממנה. אני לא אפרט כאן על זה, אבל אני רק אגיד שיש לי מחשבות רציניות להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה ביפן, כי הגעתי למסקנה שזו הדרך היחידה שלי לעשות את המחקר שאני רוצה לעשות. זו לא החלטה קלה, ויש לי עדיין התלבטויות בקשר לזה, אבל החלטתי לפחות לגשת לבחינת הכניסה, שתהיה בפברואר. בכלל לא בטוח שאעבור אותה - היא קשה, והכל ביפנית... אבל לא אדע אם לא אנסה, נכון?
המסלול הזה לתואר שני נמצאת באוניברסיטת הירושימה, שהיא לא האוניברסיטה שאני נמצאת בה עכשיו, מה שאומר ששוב הייתי צריכה להתחיל מחדש את התהליך של מציאת מנחה וכו', מה שדרש הרבה זמן ואנרגיה, והכניס אותי למצב של לחץ ותסכול. אבל יש לזה סוף טוב - מצאתי סוף סוף מנחה שיכול להתאים למה שאני רוצה לעשות, הטוב ביותר שיכולתי למצוא. עכשיו אני יכולה להירגע קצת ולפנות אנרגיות לדברים אחרים.
בזמן שכל הדברים האלה קרו, בלי שהרגשתי התחלפו העונות בהירושימה. עכשיו אנחנו בסופה של עונת הצויו (tsuyu) - עונת גשמי הקיץ של יפן. בערך מאמצע יוני עד סוף יולי יורדים גשמים חזקים, וחם ודביק מאד, במיוחד בהירושימה, שהיא עיר של נהרות ויש המון מים באויר. אני ממש לא מסתדרת עם מזג האויר הזה, ורק מחכה שייגמר (שאז יהיה רק חם ולח בלי גשם, כמו בתל אביב בערך. לא עזרה גדולה בשבילי אבל גם זה משהו...). אבל יש לזה גם צדדים חיוביים. בזכות הגשם הקיץ ביפן ירוק, ולא יבש וצהוב כמו בארץ. בערך במאי שותלים את האורז בשדות, ועכשיו אחרי חודשיים, אם קצת יוצאים מהעיר, אפשר לראות שדות אורז ירוקים, מלאים שתילים שגדלים יפה. וגם ההרים ירוקים ומיוערים. ויש קולות של ציקדות בכל מקום, וצרצרים בלילה. אם לא הייתי גרה באמצע העיר בקומה התשיעית, בטוח שהייתי מגלה גם שיש המון חרקים ויתושים.
חוץ מזה, קיץ ביפן זו עונת הפסטיבלים (matsuri). זה כולל פסטיבלים מקומיים מסורתיים שקשורים לדת השינטו (אבל בהירושימה אין ממש כאלה) וזה כולל "מסורות" קצת יותר מאוחרות כמו מופעי זיקוקים או הפסטיבלים באוניברסיטאות או במקומות מסויימים במרכז העיר. באירועים כאלה, רוב האנשים לובשים יוקאטה (קימונו של קיץ) ובאים בעיקר לפגוש חברים, לאכול ולהנות.
גם אני לבשתי יוקאטה כשהלכתי לפסטיבל היוקאטה של אוניברסיטת הירושימה (זה כבר היה לפני חודש - חלק מכם אולי ראו תמונות של זה בפייסבוק). זו הייתה אחת החוויות היותר מיוחדות שהיו לי בזמן האחרון. לבשתי יוקאטה ורודה שקיבלתי במתנה לפני כמה שנים מבחורה יפנית שאירחתי לועידת הסטודנטים ישראל-יפן. זו הייתה הפעם הראשונה שלבשתי אותה, לא רק כי לא היה אירוע מתאים שבו יכולתי ללבוש אותה אלא פשוט כי לא ידעתי איך. זה די מסובך - זה יכול להיראות כמו סוג של חלוק שאפשר פשוט לקשור חגורה מסביב וזהו, וזה באמת בערך ככה עם יוקאטה של גברים, אבל אצל נשים זה שונה. צריך לקשור ולקפל בדיוק בצורה הנכונה, אחרת הכל מתפרק. מרליסה חברתי למדה לעשות את זה מהמשפחה המארחת שלה, והיא עזרה לי. גם הרשיתי לה לשים לי לק על הציפרניים, לאפר אותי ולסדר לי את השיער עם קישוטים מיוחדים לכבוד האירוע... התוצאה, אני מרשה לעצמי להגיד, יצאה טובה - ואתם יכולים לראות בעצמכם במצגות התמונות ששמתי בצד. זה היה נורא כיף לבוא לפסטיבל בערב ולראות את כל הים הצבעוני הזה של היוקאטות. כל הבנות השקיעו עם תסרוקות ואיפור וזה היה די מרהיב. היה לי גם כיף לראות את החברים שלי (הסטודנטים הזרים) לובשים יוקאטות.
חוץ מזה, מה שעוד עשיתי בזמן האחרון הוא לחדש את הקשר עם המשפחה המארחת שלי. הייתי אצלם לפני כמה זמן והם הזמינו את הכלה שלהם והנכד - בן שנה וחצי. היה מאד נחמד. הילד בהתחלה התבייש ממני ואולי גם היה עייף, אבל אחרי שאכל וישן כנראה שהיה לו יותר כוח להתייחס ושיחקנו ביחד. הוא אפילו רצה שארים אותו. כנראה שמההורים שלו הוא לא מקבל כזו תשומת לב מיוחדת... צילמתי אותו ושיעשע אותי לראות איך הוא מוקסם מהמצלמה. חוץ מזה, הייתה מסיבה של הקבוצה של המשפחות המארחות בבית שאני גרה בו (אמרתי לכם שזה כמו מתנ"ס...), וגם שם פגשתי את קאצוקו (האמא המארחת שלי). מדהים אותי איך שתמיד יש לה סבלנות להקשיב לי ולתקן לי את הטעויות וללמד אותי דברים חדשים ביפנית ולדבר במילים פשוטות יחסית. היא אוהבת את זה וטובה בזה, וזה גרם לי לחשוב שאני צריכה להיעזר בה יותר.
ביוני הלכתי לים עם חברים. זה היה כיף, כמובן, אבל היחסים של היפנים עם הים נראים לי קצת מוזרים... הירושימה פונה לים, אבל כל האיזור של הים לא מושך אנשים בכלל. נראה לי שזה די איזור תעשייתי, וכמו שהחיפאים לא ילכו לנמל כדי לבלות, ככה המקומיים פה לא הולכים לים. אבל לחיפאים יש חופי רחצה ובהירושימה נראה שאין בכלל תרבות בילוי כזו. אין חופי רחצה בעיר עצמה ואין בתי קפה או מסעדות או טיילת על הים. ובקושי על הנהרות, עד כמה שראיתי.הים לא קיים על המפה התיירותית של הירושימה. וככה זה גם במקומות אחרים ביפן, לפי מה שחברים שלי מספרים. מכיוון שיפן היא מדינת איים ורוב האוכל שלה (המסורתי לפחות) מבוסס על מאכלי ים, ציפיתי שיהיה לאדם הממוצע קשר יותר חזק עם הים, אבל זה לא ככה. חופי הרחצה שכן קיימים נמצאים מחוץ לעיר, וגם שם המים די מלוכלכים. אני הלכתי עם חברים (רובם מדרום אמריקה, אבל היו איתנו גם יפניות) לחוף ליד קורה (Kure), חצי שעה נסיעה מפה. מזג האויר היה מושלם לים - חם, אבל לא יותר מידי ובלי גשם. לכן ציפיתי שיהיה מלא אנשים. אבל, מכיוון שזה היה יוני ועדיין לא התחילה העונה, כפי שבחורה יפנית שהייתה איתנו הסבירה לי, כמעט לא היו שם אנשים. גם לא היה בכלל מציל ואין שום חנויות או אפילו "גזלן" קטן... זה שלא היה מציל הפתיע אותי, כי חשבתי שיפנים תמיד מעדיפים לנקוט אמצעי זהירות ולהיות "על בטוח". אבל סיבת חסרונו של המציל התבררה לי די מיד - הם פשוט לא נכנסים למים! היחידים שנכנסים הם הילדים, וגם הם משתכשכים בקושי. ואם חשבתם שהבחורות היפניות העדינות והיפות לא נכנסות למים כי הן רוצות לשכב בשמש עם ביקיני ולשזף את הגוף היפני היפה שלהן - טעיתם!... הן לא לובשות בגד ים ולא חושפות את הגוף שלהם (ונראה לי שגם הגברים). ולא רק שהן לא חושפות את הגוף, הן גם מכסות אותו אפילו יותר מהרגיל. במו עיני ראיתי בחורה שלבשה חולצה עם שרוולים ארוכים בחום הזה, או בחורה שלבשה שרווול קצר אבל כפפות מיוחדות עד מעל המרפק שנועדו להגן עליה מהשמש. במשקפי שמש, לעומת זאת, הם לא נוטים להשתמש. בשמשיות כן - והרבה.
הסיבה לכך היא אולי שילוב בין חוסר רצון להשתזף ולהיכוות מהשמש, ובין חוסר רצון לחשוף את הגוף. האופנה העכשווית ביפן היא להיות כמה שיותר לבנים, ולא להפך - לא להשתזף ולהכהות את העור. יכול להיות שהם רוצים להידמות למערביים. חוץ מזה, לפי מה שהבנתי אדם שזוף יוצר את הרושם שהוא עובד בחוץ, כלומר עושה עבודה "שחורה" והוא לא עובד חברה שעובד במשרד כמו כולם. זה מראה על סטטוס חברתי-כלכלי נמוך. עניין חוסר הרצון והביישנות לחשוף את הגוף - יכול להיות שזה נכון. אבל מצד שני באונסן (במעיינות החמים) הן מתפשטות לגמרי... יכול להיות שאם היה חוף לנשים בלבד זה היה בסדר, והבעיה היא שיש שם גם גברים.
חוץ מזה, מה שעוד עשיתי בזמן האחרון הוא לחדש את הקשר עם המשפחה המארחת שלי. הייתי אצלם לפני כמה זמן והם הזמינו את הכלה שלהם והנכד - בן שנה וחצי. היה מאד נחמד. הילד בהתחלה התבייש ממני ואולי גם היה עייף, אבל אחרי שאכל וישן כנראה שהיה לו יותר כוח להתייחס ושיחקנו ביחד. הוא אפילו רצה שארים אותו. כנראה שמההורים שלו הוא לא מקבל כזו תשומת לב מיוחדת... צילמתי אותו ושיעשע אותי לראות איך הוא מוקסם מהמצלמה. חוץ מזה, הייתה מסיבה של הקבוצה של המשפחות המארחות בבית שאני גרה בו (אמרתי לכם שזה כמו מתנ"ס...), וגם שם פגשתי את קאצוקו (האמא המארחת שלי). מדהים אותי איך שתמיד יש לה סבלנות להקשיב לי ולתקן לי את הטעויות וללמד אותי דברים חדשים ביפנית ולדבר במילים פשוטות יחסית. היא אוהבת את זה וטובה בזה, וזה גרם לי לחשוב שאני צריכה להיעזר בה יותר.
ביוני הלכתי לים עם חברים. זה היה כיף, כמובן, אבל היחסים של היפנים עם הים נראים לי קצת מוזרים... הירושימה פונה לים, אבל כל האיזור של הים לא מושך אנשים בכלל. נראה לי שזה די איזור תעשייתי, וכמו שהחיפאים לא ילכו לנמל כדי לבלות, ככה המקומיים פה לא הולכים לים. אבל לחיפאים יש חופי רחצה ובהירושימה נראה שאין בכלל תרבות בילוי כזו. אין חופי רחצה בעיר עצמה ואין בתי קפה או מסעדות או טיילת על הים. ובקושי על הנהרות, עד כמה שראיתי.הים לא קיים על המפה התיירותית של הירושימה. וככה זה גם במקומות אחרים ביפן, לפי מה שחברים שלי מספרים. מכיוון שיפן היא מדינת איים ורוב האוכל שלה (המסורתי לפחות) מבוסס על מאכלי ים, ציפיתי שיהיה לאדם הממוצע קשר יותר חזק עם הים, אבל זה לא ככה. חופי הרחצה שכן קיימים נמצאים מחוץ לעיר, וגם שם המים די מלוכלכים. אני הלכתי עם חברים (רובם מדרום אמריקה, אבל היו איתנו גם יפניות) לחוף ליד קורה (Kure), חצי שעה נסיעה מפה. מזג האויר היה מושלם לים - חם, אבל לא יותר מידי ובלי גשם. לכן ציפיתי שיהיה מלא אנשים. אבל, מכיוון שזה היה יוני ועדיין לא התחילה העונה, כפי שבחורה יפנית שהייתה איתנו הסבירה לי, כמעט לא היו שם אנשים. גם לא היה בכלל מציל ואין שום חנויות או אפילו "גזלן" קטן... זה שלא היה מציל הפתיע אותי, כי חשבתי שיפנים תמיד מעדיפים לנקוט אמצעי זהירות ולהיות "על בטוח". אבל סיבת חסרונו של המציל התבררה לי די מיד - הם פשוט לא נכנסים למים! היחידים שנכנסים הם הילדים, וגם הם משתכשכים בקושי. ואם חשבתם שהבחורות היפניות העדינות והיפות לא נכנסות למים כי הן רוצות לשכב בשמש עם ביקיני ולשזף את הגוף היפני היפה שלהן - טעיתם!... הן לא לובשות בגד ים ולא חושפות את הגוף שלהם (ונראה לי שגם הגברים). ולא רק שהן לא חושפות את הגוף, הן גם מכסות אותו אפילו יותר מהרגיל. במו עיני ראיתי בחורה שלבשה חולצה עם שרוולים ארוכים בחום הזה, או בחורה שלבשה שרווול קצר אבל כפפות מיוחדות עד מעל המרפק שנועדו להגן עליה מהשמש. במשקפי שמש, לעומת זאת, הם לא נוטים להשתמש. בשמשיות כן - והרבה.
הסיבה לכך היא אולי שילוב בין חוסר רצון להשתזף ולהיכוות מהשמש, ובין חוסר רצון לחשוף את הגוף. האופנה העכשווית ביפן היא להיות כמה שיותר לבנים, ולא להפך - לא להשתזף ולהכהות את העור. יכול להיות שהם רוצים להידמות למערביים. חוץ מזה, לפי מה שהבנתי אדם שזוף יוצר את הרושם שהוא עובד בחוץ, כלומר עושה עבודה "שחורה" והוא לא עובד חברה שעובד במשרד כמו כולם. זה מראה על סטטוס חברתי-כלכלי נמוך. עניין חוסר הרצון והביישנות לחשוף את הגוף - יכול להיות שזה נכון. אבל מצד שני באונסן (במעיינות החמים) הן מתפשטות לגמרי... יכול להיות שאם היה חוף לנשים בלבד זה היה בסדר, והבעיה היא שיש שם גם גברים.
אם כבר הזכרתי אונסן, לאחרונה הלכתי גם לאונסן עם המרצה שלי לפסיכולוגיה והמשתתפות האחרות בסמינר שלה, בצירוף עוד אנשים. זה אולי נשמע מוזר - אחרי הכל, ראיתי את המרצה שלי עירומה... אבל בנסיבות האלה זה טבעי. זה טבעי ביפן לצאת לאיזשהו בילוי מאורגן עם הפרופסור שלך מהאוניברסיטה והסטודנטים שלו, וזה טבעי להיות עירומים לגמרי באונסן (עם הפרדה לנשים ולגברים כמובן) אז שני הדברים ביחד אולי כבר לא נראים כל כך מוזר. אני בכל מקרה הרגשתי בנוח. האונסן היה מחוץ להירושימה, באיזור מדהים של הרים מיוערים ונחלים קטנים. אחרי שטבלנו באונסן הלכנו להתארח בבית של אחת המשתתפות באיזור. הבית שלה הזכיר לי את הבית של ההורים שלי - בטבע, עם גינה די מפוארת והרבה צמחי תבלין. זה היה מאד מרענן לצאת מהעיר קצת ולנשום "אויר הרים צלול כיין"...
בזמן האחרון חוויתי עוד הרבה דברים חוץ מבילויי קיץ, דברים שהיו מאד משמעותיים בשבילי. הביקור של שני סטודנטים לפסיכולוגיה (בעל ואישה) מברזיל, כריסטיאנה וארתורו, היה אחד מהם. בעקבות בקשה מפרופ' קודאמה, המנחה החדש שלי, ליוויתי אותם בביקור שלהם בהירושימה שנמשך פחות מיומיים. הם עוסקים בפסיכולוגיה של ניצולי אסונות וטרגדיות ופליטים, והיו מאד להוטים ומעוניינים לדעת על הירושימה ועל הסבל של הניצולים.ליוויתי אותם עם עוד מישהי יפנית, מורה ליפנית לילדים. כריסטיאנה היא ממוצא יפני, וגם זה תרם למוטיבציה שלה לדעת ולהתעניין. החוויה הזו של להיות איתם ולדבר איתם הייתה משמעותית בשבילי, כי סוף סוף דיברתי עם אנשים שמבינים פסיכולוגיה ומבינים טראומה (אם כי מנקודת המבט של הפסיכואנליזה - קצת יותר מידי פרוידיאני לטעמי), ויכולתי לשמוע על העבודה שלהם ולשתף אותם במה שאני חושבת לגבי הפסיכולוגיה של הניצולים. חוץ מזה, הייתי יומיים בחברת אנשים שבפעם הראשונה ראו ושמעו על הדברים שאני מתעסקת איתם כבר כמעט שנה. זה הזכיר לי מה זה להיות פה בפעם הראשונה, מה זה לראות את הכיפה בפעם הראשונה, ואת התמונות הנוראות במוזיאון.ראיתי את נושא המחקר שלי דרך העיניים של כריסטיאנה וארתורו והבנתי אילו דברים חשובים ומשמעותיים אני יכולה לעשות. והבנתי עוד משהו מהפגישה איתם: עד עכשיו לא הייתה לי שום נקודת ייחוס בקשר לעבודה שאני עושה פה. לא הייתה לי דרך לדעת אם אני בכלל יודעת משהו על הפצצה, אם למדתי משהו, והרבה פעמים הרגשתי שככל שאני לומדת יותר אני מבינה ויודעת פחות. אבל כשדיברתי עם כריסטיאנה וארתורו ועניתי על השאלות שלהם הסתבר לי שאני כן יודעת משהו על הפצצה ועל הניצולים, וכן יכולה להגיד כמה דברים משמעותיים על זה. אני פגשתי ניצולים ושמעתי עדויות, ויש לי גם המון ידע על איזה סוג של דברים עוברים עליהם, גם אם זה ידע כללי ולא מפורט. הייתה לי השראה מהביקור הזה ומהמוטיבציה החזקה של האנשים האלה לדעת ולעשות יותר. היה להם מזל - מתנדבת במוזיאון התחילה לדבר איתנו וכששמעה שהם רוצים להיפגש עם ניצול אירגנה לנו פגישה אישית עם היבקושה בשם אוביאשי-סאן. הוא דיבר על חוויית הפצצה שלו וענה על שאלות שלהם, מה שהיה מאד משמעותי בשבילם. למרות שסוטו-סאן, המורה ליפנית, וגם המתנדבת היו איתנו בפגישה והן יודעות קצת אנגלית, אני הייתי המתרגמת העיקרית של הדברים מיפנית לאנגלית ולהפך. זה היה מתיש ואתגר עצום בשבילי, בעיקר לתרגם את השאלות שלהם ליפנית, אבל עמדתי בזה יפה ונראה לי שהצלחתי להעביר את עיקר הדברים. זה משהו שלא היה אפשרי לי לפני כמה חודשים, והרשיתי לעצמי להרגיש גאה בעצמי בגלל זה.
עוד חוויה מאד משמעותית בשבילי בחודש האחרון הייתה הפגישה עם פומיאה סאנו-סאן, היבקושה בת 84. שמעתי את העדות שלה באחת הפגישות שאני משתתפת בהן והתרגשתי מאד מהסיפור שלה. משהו בה היה שונה משאר העדויות ששמעתי. בשבילי זה היה קודם כל העובדה שהיה לי הרבה יותר קל להבין אותה מאשר ניצולים אחרים. היא דיברה במילים פשוטות ולא ניסתה לדחוף יותר מידי רעיונות ואג'נדות כמו פירוק העולם מנשק גרעיני (מה שהרבה ניצולים עושים, וגם זה בסדר, כמובן). אחר כך הבנתי שזה בגלל שעד עכשיו היא סיפרה את הסיפור שלה בעיקר לילדים. הסיפור עצמו הוא מדהים ולא ייאמן. היא הייתה בת 20 כשהפצצה נפלה, מורה בבית ספר יסודי. רוב הילדים פונו לכפר מפחד ההפצצות אבל כמה נשארו בעיר, והיא לימדה 14 ילדים בגילאי 7-9 בערך. הם היו בכיתה כשהפצצה נפלה, כשהיא עומדת והם יושבים. היא נפגעה מזכוכיות בפנים ובזרוע והייתה מלאה דם וקבורה מתחת להריסות הבניין, אבל הילדים לא נפגעו ממש ורק היו מבוהלים. אחרי שהם יצאו מהבניין, עבר לה בראש שהיא חייבת ללכת ולחפש את אמא שלה, שהייתה אמורה להיות בבית. אבל הילדים לא נתנו לה ללכת והיא נשארה איתם. למרות שהייתה פצועה וחלשה היא הצליחה להוביל את הילדים דרך העיר הבוערת ומחזות הזוועה לתחנת הצלה. כשאני מדמיינת אותה, שהייתה רק קצת יותר מילדה בעצמה באותו זמן, סובלת מכאבים ומהשוק של אחרי הפצצה, ובכל זאת מוצאת את הכוח הנפשי לחשוב לא על עצמה אלא על הילדים, לעודד אותם ולעשות כמיטב יכולתה למענם, אני מתמלאת כבוד והערצה אליה. אחרי הפגישה ניגשתי אליה וביקשתי להיפגש איתה באופן אישי, והיא שמחה על זה. המארגן של הפגישות האלה עזר לתווך בינינו, ומאז נפגשנו כבר פעמיים. לא ידעתי למה לצפות לקראת הפגישה איתה והייתי די לחוצה, אבל כמה דקות אחרי שהתחלנו לדבר נרגעתי. נתתי לה לבחור את מקום המפגש, והיא לקחה אותי לבית קפה ששייך לקרובת משפחה שלה. זה בית קפה של זקנים, בסגנון ישן, וישבנו שם בערך שלוש שעות ודיברנו (ביפנית, כמובן). סאנו-סאן אוהבת לדבר, ולא היה אכפת לה לדבר לאט ופשוט בשבילי. לא התעקשתי על לשאול שאלות שעניינו אותי אלא נתתי לשיחה לזרום, כי הדבר החשוב מבחינתי היה להכיר אותה ולבנות יחסים אישיים, יחסים של אמון, בינינו. היא אישה מאד עליזה ואופטימית, מלאת חיים בצורה בלתי רגילה. היא דיברה על החיים לאחר המלחמה והתעניינה גם בי ובישראל. מאז שבעלה נפטר היא די בודדה, לפי מה שהבנתי, והיא מאד שמחה שעכשיו יש לה "חברה צעירה" כמוני. הפער בין האישה מלאת החיים שמדברת וצוחקת מולי לבין החוויות הנוראות שעברה היה בלתי נתפס. כשקבענו להיפגש בפעם השנייה היא אמרה לי בטלפון שזה יהיה היום של היומולדת שלה. לקחתי את הזמן ואת המאמץ וכתבתי לה ברכה ביפנית ליום ההולדת, וגם נתתי לה מתנה קטנה (ברכת הבית בצורת חמסה, מהארץ). היא מאד התרגשה כשנתתי לה את זה ואפילו היו לה דמעות בעיניים. היא גם השוויצה במתנה ובי בפני המלצריות בבית הקפה שבו ישבנו, מה ששיעשע אותי. דיברנו שוב על כל מיני דברים, בעיקר היא דיברה, על החיים שלה. ואני בעיקר הקשבתי. ביום השנה לפצצה חשבתי לפגוש אותה, אבל היא החליטה בסוף לא לבוא לטקס או להשטת הפנסים על הנהר, בגלל מזג האויר, ולא נפגשנו.
אני שמחה על הזכות שלי לפגוש אנשים מיוחדים כאלה, ולפעמים אני מתוסכלת, כי אני כל כך רוצה להבין אותם ולעזור להם, אבל אני יודעת שלעולם לא אוכל להבין מה עבר עליהם, ואני לא יודעת איך לעזור. אבל אז אני מזכירה לעצמי שעצם הכוונה זה חשוב, ושאני אמצא את הדרך לאט לאט. ושאי אפשר להציל את העולם.
זהו להפעם. יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב, על הסמינר שבו השתתפתי בשבועיים האחרונים, ועל יום השנה לפצצה על הירושימה, אבל זה יחכה לפוסט הבא. בינתיים תהנו מהתמונות ששמתי במצגת.
היום הוא יום השנה לפצצה על נגסאקי. מי שקורא את זה - אם לא קשה לכם, תקדישו דקה אחת של מחשבה לדבר הנורא הזה שנקרא פצצת אטום ומה זה עשה לאנשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה