שנה ביפן! דברים חדשים קורים

אני יודעת שכבר מזמן עבר ראש השנה, אבל לי עדיין לא עברה ההרגשה של התחדשות באויר. זו מין הרגשה שהכל אפשרי ושדברים טובים אצלי בחיים מתרחשים מעצמם ורק ימשיכו להתרחש אם ארשה להם.מין תנופה כזו. עברתי דרך בחודשיים האחרונים עד שהגעתי למצב הזה. למי שלא יודע (ואין הרבה כאלה - כבר שיגעתי את כולם עם זה!) הייתה לי החלטה מאד חשובה להחליט - האם לנסות להתקבל לתואר שני ביפן ולהמשיך כתזה את המחקר שהתחלתי בו, או לחזור לארץ בתום תקופת המלגה שלי, ולוותר על המחקר במובן מסויים אבל להרוויח דברים אחרים, חשובים לא פחות. נראה לי משעמם לכתוב על ההתלבטויות האינסופיות שלי כאן, אז בואו נגיד רק שכל הביקור שלי בארץ בספטמבר היה מלווה בזה. דיברתי עם כל אחד שהיה מוכן להקשיב, שקלתי אפשרויות וחישבתי סיכויים, ובעיקר ניסיתי להבין למה אני עושה את מה שאני עושה ומה חשוב לי עכשיו בחיים. זה לא היה קל, אבל אם נדלג על כל זה לרגע - בסוף החלטתי. בניגוד למה שחשבתי קודם ולתהליך שהתחלתי ביפן בכיוון של הישארות, החלטתי לבסוף לחזור לארץ באפריל ולא להמשיך כאן לתואר שני.

מאז שהגעתי סופית להחלטה הזו עברו שבועיים בערך, ואני מרגישה יותר ויותר שזה הדבר הנכון בשבילי. אולי מנוגד למסלול הטבעי או הנכון מבחינת שיקולים אובייקטיביים, אבל נכון בשבילי אישית. נכון, כואב לי שה"חווייה היפנית" שלי תיגמר ממש עוד מעט, וכואב לי על הפרוייקט שהתחלתי כאן, שלא אוכל כבר כנראה להיכנס אליו לעומק. אבל עם כל בחירה צריך גם לוותר על האפשרות השנייה, זו שלא בחרת. ואני בתהליך של ויתור על שלי. אני גם בתהליך של לספר על ההחלטה שלי לפרופסורים שלי כאן, אלה שעזרו לי למצוא מנחה מתאים לתואר השני ותמכו בי מאד. זה לא קל ולא נעים במיוחד, אבל עוזר לי שאני שלמה מאד עם עצמי, גם אם אחרים שאני מעריכה מאד את דעתם יביעו אכזבה מזה שחזרתי בי.

אני נחושה בדעתי למצות את המיטב מהחודשים שנשארו לי כאן בהירושימה. אני מנסה למצוא דרך לעשות גרסה מצומצמת של המחקר שלי על הניצולים של פצצת האטום, ואני עובדת במרץ על היפנית שלי לקראת מבחן רמה ביפנית (能力試験、二級 למי שמכיר). ואני משתדלת לא לסרב להזמנות לחילופי תרבויות, דיבור על ישראל וכד'. אני גם רוצה לטייל יותר ולבלות עם חברים... בקיצור, אני עסוקה עד מעל לראש, במובן הכי טוב שיכול להיות. אפשר להגיד שאני מאושרת! :-) ואני מודה בכל יום על כך שמתאפשר לי להיות פה ולחוות את כל זה.

לפני שבאתי לארץ בספטמבר היה לי קצת קשה פה לפעמים. לא רק בגלל הגעגועים אלא בגלל שלא ידעתי איך ליישב את שני הצדדים של החיים שלי -הישראליות שלי שנפגשת עם המציאות היפנית. כשחיים בתרבות כל כך שונה, אני חושבת שרוב האנשים בהתחלה נורא אוהבים את התרבות החדשה ומתלהבים מהכל, אחר כך הם עוברים לקיצוניות השנייה ומתחילים לראות רק את הדברים הגרועים, ורק אחר כך מגיעים לאיזון. עבורי זה תהליך שעדיין קורה של גילוי מה מכל הדברים שיש בכל אחת מהארצות באמת שייך לי, מה אני רוצה לאמץ ומה לא, והתהליך הזה הולך וקורה מאז שהייתי בארץ ואז חזרתי לכאן. שמחתי כל כך להיות בארץ ולראות את כולם, ולהיות לשם שינוי במקום שבו אני מבינה את כל מה שאומרים ומכירה הכל. אבל שמחתי גם לחזור ליפן ולחוות שוב את כל הדברים שיש לארץ הנהדרת הזו להציע לי. ועכשיו אני אומרת: תודה, זה כיף, אבל לחיות פה עוד שנתיים וחצי יהיה יותר מידי בשבילי.

מצחיק, אבל אחרי שהייתי המון זמן הישראלית היחידה באיזור, ואחר כך היה לי רק את רן (דוקטורנט שהגיע לכאן בקיץ ועכשיו הוא אחד החברים הטובים שלי פה.מקווה שאתה נהנה בסין רן! :-)), פתאום שבוע אחרי שחזרתי מהארץ הייתה לי הזדמנות לפגוש קבוצה גדולה של ישראלים פה, ולדבר עברית והכל. זו קבוצה של מטיילים בטיול מאורגן עם הדרכה אקדמית של שני אנשי סגל מהאוניברסיטה העברית. הם באו להירושימה ליום וחצי בסוכות, ורן ואני הוזמנו לאכול איתם ארוחת ערב ובעיקר להשתתף בהדרכה ולספר על המחקרים שלנו למחרת בפארק השלום. זה היה מאד מיוחד בשבילי. פתאום קלטתי איזה ייחוד יש לי בתור ישראלית שחיה בהירושימה ומה אני יכולה לעשות איתו. נהניתי והרגשתי ביטחון לדבר קצת על המחקר שלי, וניסיתי להעביר לאנשים משהו קטן מהמשמעות של להיות ניצול הירושימה. אפילו נהניתי מזה שקטעו אותי והציקו בשאלות, כמו ישראלים טובים. אחרי שחווים את הפסיביות או לפחות הנימוס המופרז שמאפיין את היפנים, נחמד לראות אנשים שכל כך עקרוני להם לדעת משהו, עד שהם לא יכולים לחכות שתסיים את המשפט. חוץ מזה, הייתה לי הפתעה נעימה - בקבוצה אחרת של ישראלים שעשתה בערך את אותו מסלול באותו זמן פגשתי את אסתי, שלמדה איתי באוניברסיטה ועכשיו ליוותה את הקבוצה הזו כמדריכה מתלמדת. אסתי, אם את קוראת, היה טוב לפגוש אותך! בעיקר כי גם לא יצא לנו להיפגש בארץ. האפשרות הזו של הדרכת טיולים ביפן זה משהו שלא חשבתי בעבר לעשות, אבל עכשיו פתאום נחמד לדעת שיש אופציה כזו, כ"חלטורה" שמאפשרת גם לחלוק את הידע והניסיון שיש לי, וגם להגיע ליפן שוב. אולי גם לי תהיה הזדמנות לעשות את זה מתישהו.

חוויה שונה לגמרי הייתה לי באירוע שבו דיברתי על ישראל בפני קבוצה של פנסיונרים יפנים. הכנתי מצגת יפה ביפנית עם תמונות והכל, והתאמנתי על להגיד ביפנית דברים מסויימים. זה היה בהחלט מאתגר! דבר ראשון, הייתי צריכה להחליט על מה אני רוצה לדבר ואיך אני רוצה להציג את הארץ שלנו. בזה נעזרתי גם באנשים בארץ (יהודית ובר, וגם ערן - תודה!). אחר כך הייתי צריכה לבנות את המצגת, כולל תמונות, והכל ביפנית. ואז הייתי צריכה לדבר על זה בשפה שעוד לא ממש זורמת לי. אבל אני חושבת שבסך הכל אפשר להגיד שזו הייתה הצלחה. דיברתי על עונות השנה והטבע המגוון שיש בארץ (יפנים אוהבים לשמוע על טבע ומזג אויר), על העברית, על מקומות מעניינים לבקר בהם, ועל הגיוון העצום שיש בחברה הישראלית, שהוא כל כך שונה מההומוגניות היפנית.

בקשר לדבר אחד התלבטתי: האם להזכיר את הנושא של הצבא ושירות החובה? מצד אחד, ידעתי שאם אעשה את זה, תהיה גלישה לכל הנושא הפוליטי, וגם אולי אישור של התדמית שיש לישראל בתקשורת, וממש לא רציתי שזה יהיה מוקד המצגת. מצד שני, הבנתי שזו תהיה טעות להתעלם מחלק כל כך מרכזי של החיים שלנו בארץ. אז הקדשתי שקופית אחת במצגת (מתוך יותר מ40) לנושא הזה, וניסיתי לגרום לקהל להבין שאנשים לא מתגייסים לצבא כי הם אוהבים לירות בערבים, ושזו מציאות קצת יותר מורכבת ממה שיש להם בראש. סיפרתי גם על החווייה האישית שלי. וכמובן וכצפוי, כשהגיע זמן השאלות, רובן היו על הנושא הזה. זה היה כל כך ברור שזה ישתלט על הכל... כנראה שזה בלתי נמנע. הייתה אישה אחת ששאלה שאלות מאד קשות בסגנון ישיר ומאד לא יפני. שאלות על פוליטיקה ועל הפלסטינים, שהיה לי מאד קשה לענות עליהן, ועוד ביפנית (בשלב מסויים עברתי לאנגלית ותרגמו אותי). רן נחלץ לעזרתי והצלחנו איכשהו להסביר משהו מהמצב המורכב שקורה בארץ (שלמען האמת, אני לא חושבת שאנחנו באמת מבינים בעצמנו).ניסיתי להדגיש שאני לא נציגה רשמית של ממשלת ישראל, שאני מדברת על הדברים באופן לא אובייקטיבי או רשמי אלא כפי שאני רואה אותם מנקודת המבט שלי, ולאחרים יש נקודת מבט אחרת. זו הייתה חוויה מאד מעניינת, ואני חושבת שקיבלתי מזה הרבה.

מזה שדיברתי לפני קהל של ישראלים וגם לפני קהל של יפנים, הבנתי שאני אוהבת לדבר מול קהל, במיוחד על משהו שמעניין אותי ושאני טובה בו. כמובן ששפטתי את עצמי אחרי המצגת על היפנית הקלוקלת שלי ואיך הייתי יכולה להגיד את זה ככה ולעשות ככה, אבל מיד הזכרתי לעצמי שזה לא אמור להיות מושלם, וחוסר המושלמות הוא חלק מהחוויה של ללמוד לעשות משהו חדש! :-) זה גם היה מאד מעניין לנסות לראות את ישראל מנקודת מבט יפנית. מה שיפה אצל היפנים זה שהרבה מהם פתוחים וסקרנים לשמוע על תרבויות אחרות. העובדה שיש להם תרבות כל כך עשירה לא גורם להם להסתגרות והתנשאות (כמו שקורה אולי אצל הצרפתים למשל), אלא להפך - לרצון לחלוק את התרבות שלהם ולשמוע על מקומות אחרים. היה להם אני חושבת מאד קשה לתפוס את זה שהצבא תופס מקום מרכזי בחיים של אנשים צעירים בארץ, בגיל שאצל היפני הממוצע זו התקופה הכי חופשית בחיים - אחרי הלחץ של הלימודים בתיכון ולפני העבדות של קריירה. היה להם קשה לתפוס שאצלנו יש צורך אמיתי בצבא, שזה לא סתם כי אנשים בארץ אוהבים רובים.. המצב כמובן מורכב גם מיותר מזה - יש צורך אמיתי בצבא, אבל לדעתי כל ההתעסקות בביטחון וצבא בארץ היא הרבה מעבר למה שצריך, ויוצאת מכל פרופורציות. אבל מכיוון שזה הדימוי שממילא יש לישראל בעולם, מאד ניסיתי להביא את הצד השני, וזה היה מאתגר.

בתוך כך, לפני שבאמת הבנתי מה קורה, הגיע יום השנה שלי ביפן! אני עדיין לא ממש מאמינה שאני כבר שנה כאן. היא עברה כל כך מהר! היא גם הייתה עשירה כל כך, אחת העשירות בחוויות שהיו לי. אני חושבת שהיא גרמה לי להעריך יותר את מה שיש לי (עד כמה שזה נשמע קלישאתי), וללמוד הרבה על עצמי.

גם הבלוג הזה חוגג שנה! מצחיק, אבל לפני כמה ימים ראיתי בחטף ספר שהכותרת שלו הייתה ”Hiroshima and Beyond", שזו בדיוק הכותרת של הבלוג!... אחת הרשימות הראשונות שלי כאן הייתה על פסטיבל הסאקה, זוכרים? אז הנה עברה שנה והגיע עוד פעם פסטיבל הסאקה בסאיג'ו. הלכתי לשם עם חברים ועם תחושה חזקה של דז'וו... הפעם, בניגוד לפעם שעברה, שילמתי כדי להיכנס לרחבה שבה אפשר לשתות חופשי סאקה מכל רחבי יפן, מדוכנים שמסודרים לפי איזורים. למרות שזה היה היום השני של הפסטיבל וכל הסאקה היותר בעל מוניטין כבר נגמר, עדיין זו הייתה חוויה מהנה. מעניין היה לראות את כל השיכורים. אם בארץ היה פסטיבל כזה שבו היה אפשר לשתות ללא הגבלה, בטוח הייתה אלימות. השיכורים היו הולכם מכות ביניהם והיה שמח... אבל לא אצל היפנים. שלא תטעו, הם בהחלט לא פראיירים - הם השתכרו עד אובדן חושים. אבל זה מה שהיה בערך - אובדן חושים, לא אלימות. רובם פשוט התיישבו על האדמה או נשכבו והתחילו לנחור. לא היו אפילו צעקות באופן מיוחד.

זה נחמד לגלות שאחרי שנה עדיין יש לי משהו לחדש פה... אני מקווה ;-)

את התמונות - גם מהארץ וגם מכאן - תוכלו לראות כשאצליח להתגבר על תקלה כלשהיא שמונעת ממני להעלות אותן למצגות בצד.

שנה טובה לכולם! (אף פעם לא מאוחר להגיד את זה)

נ.ב. לחברה טובה שלי, שאני לא בטוחה אם היא מרשה שאני אזכיר כאן את שמה (...), נולד תינוק קטן וחמוד בשבוע שעבר! אז אני רק רוצה לאחל מזל טוב. אלון - ברוך הבא לעולם! :-)