אני מרגישה שהגיע הזמן סוף סוף לכתוב על זה. לא כתבתי בבלוג כבר כמה חודשים, לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב, אלא בגלל שהיה לי יותר מידי מה לכתוב, ולא ידעתי איך לעשות את זה. איך להתחיל להעביר את מה שאני חווה כאן בחודשיים האחרונים, מאז שהתחלתי לראיין ניצולים של הפצצה בשביל המחקר שלי.
למען האמת, אני עדיין לא יודעת איך להתחיל, אבל צריך להתחיל מאיפושהו, אז קדימה.
בשבילי, לראיין היבקושה זה אתגר עצום, מלא עליות וירידות, סתירות וניגודים. לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הרגשות והמחשבות שכל ריאיון מעלה בי. כשאני מראיינת, אני משתדלת להיות כל-כולי שם, ולהשתמש במלא היכולות שלי כדי להוציא את המקסימום מהריאיון. לא תמיד זה עובד, כי לפעמים האנרגיות שלי אוזלות והמאמץ מתיש אותי.
האתגר הראשון הוא להבין את מה שהאדם שמולי אומר. להבין את תוכן הדברים ביפנית. תוך כדי שאני מקשיבה ומנסה להבין, אני צריכה גם לחשוב ולתכנן מה לשאול הלאה. יש לי רשימה של שאלות מוכנות מראש, אבל אני צריכה להיות מסוגלת לאלתר ולשאול גם על מה שהאדם שמולי אמר ממש עכשיו, אם אני רוצה לדעת על זה יותר.
אני מנסה תמיד לתמרן בין קצוות וניגודים: להיות אובייקטיבית ולשמור מרחק מצד אחד, ומצד שני לא לשכוח את האמפתיה והחום האנושי שאני רוצה לתת למי שיושב מולי. לאזן בין שכל ללב. לנסות לכוון את השיחה לכיוונים הרצויים לי אבל באותו זמן לתת מקום גם למסר שהאדם השני רוצה להעביר, ולתת לו הרגשה שמקשיבים לו. לדעת מה אני רוצה לשאול ולהפיק מהריאיון, אבל באותו זמן גם להיות פתוחה לדברים אחרים שיעלו. לדבר באופן חופשי אבל לא לשכוח שיש מטרה לשיחה. להקפיד על מסגרת וכללים אבל לעשות את זה באופן שעדיין ישווה לריאיון אופי של שיחה טבעית. להתעקש על שאלות גם אם הן קשות, ומצד שני להתחשב בצד השני ולהימנע מללחוץ עליו יותר מידי. לשאוף להרבה ולעמוק אבל לדעת להסתפק במעט ולהיות שמחה עם כל תוצאה שתבוא.
למדתי שאחד הדברים החשובים הם כבוד וענווה. אנשים הסכימו לשתף איתי פעולה אבל זה לא אומר שהם יענו על כל שאלה שלי, כי לפעמים לא קל לדבר על הדברים שאני מנסה לשאול עליהם. גם אם אני מנסה להתרכז בצדדים היותר חיוביים של ההתמודדות עם הטרגדיה, לפעמים הדברים שעולים קשורים לסבל ולחוויית הפצצה עצמה, ואז ישנן דמעות או פשוט קושי. למדתי לתת מרחב, ולכבד את מה שעובר על מי שמולי, בלי לפחד, גם אם אני לא יכולה להבין מה קורה שם. למדתי גם להנמיך ציפיות – כי לפעמים יש תשובה בעלת משמעות עמוקה, לפעמים יש תשובה סתמית או לא קשורה, ולפעמים אין תשובה בכלל לשאלה ששאלתי. אני יורדת מ"מגדל השן" לתוך המציאות האמיתית, יוצאת מהספרים כדי לפגוש אנשים, ואנשים תמיד יהיו יותר מורכבים מספרים, ויהיה קשה יותר להבין אותם. הבנתי שגם אם בשעה וחצי של ריאיון יש רק 10 דקות בעלות ערך ורלוונטיות, אני צריכה להיות אסירת תודה על כך. לראיין זה לפעמים כמו לחפור במכרה זהב: מחטטים בהמון בוץ כדי למצוא פירור קטן של זהב, אבל הפירור הזה שווה המון.
לפעמים אני מרגישה שאני ממש לא יודעת לראיין, שאין לי כישורים, יכולות, ידע. לפעמים יש לי חוסר ביטחון. אבל כשאני מראיינת אני משתדלת לשים את כל זה בצד, ולא לחשוב על עצמי והפחדים שלי אלא על האדם שמולי. אני מנסה לצייר לי תמונה שלו, שמורכבת לא רק ממה שהוא אומר, אלא גם מאיך שהוא אומר את זה ומהרושם הראשוני שיש לי עליו. אני נותנת לו לדבר בחופשיות ומנסה למצוא נקודות אחיזה במה שהוא אמר, "ווים" לתלות עליהם את השאלות שלי. אני מנסה לבוא סקרנית ולתת מקום לצימאון שלי לדעת, אבל לא יותר מידי, כדי לא להפחיד או ללחוץ על מי שמולי.
ביני לבין מי שמולי יש פערים, ולפעמים הם מאד מאד גדולים. פערים בשפה, בתרבות, בגיל, בדרך מחשבה, וכמובן הפער הגדול ביותר – העובדה שהוא חווה את הפצצה ואני לא. הניסיון לגשר במשהו על הפערים האלה הוא לעיתים קרובות כפוי טובה ומתסכל. אני שואלת, הם עונים על משהו אחר. אני לא מבינה מה הם אומרים, הם מתייאשים מלהסביר. אני שואלת הלאה, והם זזים באי נוחות. כשהתחלתי את כל התהליך הזה, חשבתי שכל מה שאני רוצה לדעת נמצא שם, באדם שמולי. אני רק צריכה למצוא את השאלה הנכונה שתהיה המפתח לדלת הנעולה. עכשיו אני פחות נאיבית ויודעת שלפעמים אין שאלות נכונות, וגם אם יש, צריך יותר מפגישה אחת עם מישהו כדי לגלות מהן.
למדתי לראות את המורכבות של הסיפור של כל אחד שאני מראיינת. אני מנסה להתמקד לא במה שקשה אלא בדרך שבה התגברו על הקושי, אבל הרבה פעמים יש לצד השני התנגדות מסויימת לחשוף גם את זה וגם את זה. אבל אני עושה את מה שאני יכולה – מנסה לגשש, לבוא מכיוון אחר אם כיוון אחד לא מעלה שטף דיבור מהצד השני. מנסה למצוא את הדבר הכי חשוב, הכי עקרוני ומשמעותי לאדם בשלב זה של החיים. את הדבר שמעודד ותומך בו – אם זה משפחה, פעילות בתנועות שלום, דתיות ותפילה, או משהו אחר בכלל.
זה לא קל לראיין, ואני גם בטוחה שיש במה שעשיתי המון בעיות, אבל עכשיו אני מרגישה סיפוק על מה שהישגתי עד עכשיו. למען האמת, אני די לא מאמינה שעשיתי את זה...
אני רק מצטערת שאין לי את הכלים לעזור לאנשים האלה. אני חוקרת, לא מטפלת, והם צריכה עזרה כזו, או לפחות צריכים שתהיה להם את האופציה. ואין להם. עד כמה שאני יודעת, אין פסיכולוגים שמתמחים בעזרה לניצולים כאן. אין להם לאן לפנות. זה כל כך חבל.
למען האמת, אני עדיין לא יודעת איך להתחיל, אבל צריך להתחיל מאיפושהו, אז קדימה.
בשבילי, לראיין היבקושה זה אתגר עצום, מלא עליות וירידות, סתירות וניגודים. לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הרגשות והמחשבות שכל ריאיון מעלה בי. כשאני מראיינת, אני משתדלת להיות כל-כולי שם, ולהשתמש במלא היכולות שלי כדי להוציא את המקסימום מהריאיון. לא תמיד זה עובד, כי לפעמים האנרגיות שלי אוזלות והמאמץ מתיש אותי.
האתגר הראשון הוא להבין את מה שהאדם שמולי אומר. להבין את תוכן הדברים ביפנית. תוך כדי שאני מקשיבה ומנסה להבין, אני צריכה גם לחשוב ולתכנן מה לשאול הלאה. יש לי רשימה של שאלות מוכנות מראש, אבל אני צריכה להיות מסוגלת לאלתר ולשאול גם על מה שהאדם שמולי אמר ממש עכשיו, אם אני רוצה לדעת על זה יותר.
אני מנסה תמיד לתמרן בין קצוות וניגודים: להיות אובייקטיבית ולשמור מרחק מצד אחד, ומצד שני לא לשכוח את האמפתיה והחום האנושי שאני רוצה לתת למי שיושב מולי. לאזן בין שכל ללב. לנסות לכוון את השיחה לכיוונים הרצויים לי אבל באותו זמן לתת מקום גם למסר שהאדם השני רוצה להעביר, ולתת לו הרגשה שמקשיבים לו. לדעת מה אני רוצה לשאול ולהפיק מהריאיון, אבל באותו זמן גם להיות פתוחה לדברים אחרים שיעלו. לדבר באופן חופשי אבל לא לשכוח שיש מטרה לשיחה. להקפיד על מסגרת וכללים אבל לעשות את זה באופן שעדיין ישווה לריאיון אופי של שיחה טבעית. להתעקש על שאלות גם אם הן קשות, ומצד שני להתחשב בצד השני ולהימנע מללחוץ עליו יותר מידי. לשאוף להרבה ולעמוק אבל לדעת להסתפק במעט ולהיות שמחה עם כל תוצאה שתבוא.
למדתי שאחד הדברים החשובים הם כבוד וענווה. אנשים הסכימו לשתף איתי פעולה אבל זה לא אומר שהם יענו על כל שאלה שלי, כי לפעמים לא קל לדבר על הדברים שאני מנסה לשאול עליהם. גם אם אני מנסה להתרכז בצדדים היותר חיוביים של ההתמודדות עם הטרגדיה, לפעמים הדברים שעולים קשורים לסבל ולחוויית הפצצה עצמה, ואז ישנן דמעות או פשוט קושי. למדתי לתת מרחב, ולכבד את מה שעובר על מי שמולי, בלי לפחד, גם אם אני לא יכולה להבין מה קורה שם. למדתי גם להנמיך ציפיות – כי לפעמים יש תשובה בעלת משמעות עמוקה, לפעמים יש תשובה סתמית או לא קשורה, ולפעמים אין תשובה בכלל לשאלה ששאלתי. אני יורדת מ"מגדל השן" לתוך המציאות האמיתית, יוצאת מהספרים כדי לפגוש אנשים, ואנשים תמיד יהיו יותר מורכבים מספרים, ויהיה קשה יותר להבין אותם. הבנתי שגם אם בשעה וחצי של ריאיון יש רק 10 דקות בעלות ערך ורלוונטיות, אני צריכה להיות אסירת תודה על כך. לראיין זה לפעמים כמו לחפור במכרה זהב: מחטטים בהמון בוץ כדי למצוא פירור קטן של זהב, אבל הפירור הזה שווה המון.
לפעמים אני מרגישה שאני ממש לא יודעת לראיין, שאין לי כישורים, יכולות, ידע. לפעמים יש לי חוסר ביטחון. אבל כשאני מראיינת אני משתדלת לשים את כל זה בצד, ולא לחשוב על עצמי והפחדים שלי אלא על האדם שמולי. אני מנסה לצייר לי תמונה שלו, שמורכבת לא רק ממה שהוא אומר, אלא גם מאיך שהוא אומר את זה ומהרושם הראשוני שיש לי עליו. אני נותנת לו לדבר בחופשיות ומנסה למצוא נקודות אחיזה במה שהוא אמר, "ווים" לתלות עליהם את השאלות שלי. אני מנסה לבוא סקרנית ולתת מקום לצימאון שלי לדעת, אבל לא יותר מידי, כדי לא להפחיד או ללחוץ על מי שמולי.
ביני לבין מי שמולי יש פערים, ולפעמים הם מאד מאד גדולים. פערים בשפה, בתרבות, בגיל, בדרך מחשבה, וכמובן הפער הגדול ביותר – העובדה שהוא חווה את הפצצה ואני לא. הניסיון לגשר במשהו על הפערים האלה הוא לעיתים קרובות כפוי טובה ומתסכל. אני שואלת, הם עונים על משהו אחר. אני לא מבינה מה הם אומרים, הם מתייאשים מלהסביר. אני שואלת הלאה, והם זזים באי נוחות. כשהתחלתי את כל התהליך הזה, חשבתי שכל מה שאני רוצה לדעת נמצא שם, באדם שמולי. אני רק צריכה למצוא את השאלה הנכונה שתהיה המפתח לדלת הנעולה. עכשיו אני פחות נאיבית ויודעת שלפעמים אין שאלות נכונות, וגם אם יש, צריך יותר מפגישה אחת עם מישהו כדי לגלות מהן.
למדתי לראות את המורכבות של הסיפור של כל אחד שאני מראיינת. אני מנסה להתמקד לא במה שקשה אלא בדרך שבה התגברו על הקושי, אבל הרבה פעמים יש לצד השני התנגדות מסויימת לחשוף גם את זה וגם את זה. אבל אני עושה את מה שאני יכולה – מנסה לגשש, לבוא מכיוון אחר אם כיוון אחד לא מעלה שטף דיבור מהצד השני. מנסה למצוא את הדבר הכי חשוב, הכי עקרוני ומשמעותי לאדם בשלב זה של החיים. את הדבר שמעודד ותומך בו – אם זה משפחה, פעילות בתנועות שלום, דתיות ותפילה, או משהו אחר בכלל.
זה לא קל לראיין, ואני גם בטוחה שיש במה שעשיתי המון בעיות, אבל עכשיו אני מרגישה סיפוק על מה שהישגתי עד עכשיו. למען האמת, אני די לא מאמינה שעשיתי את זה...
אני רק מצטערת שאין לי את הכלים לעזור לאנשים האלה. אני חוקרת, לא מטפלת, והם צריכה עזרה כזו, או לפחות צריכים שתהיה להם את האופציה. ואין להם. עד כמה שאני יודעת, אין פסיכולוגים שמתמחים בעזרה לניצולים כאן. אין להם לאן לפנות. זה כל כך חבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה