שבוע ראשון ביפן

konnichiwa, mina-san!
ולמי שלא בקיא ביפנית: שלום לכולם :-)
ברוכים הבאים לבלוג שלי! בפינה הקטנה הזו בפאתי האינטרנט אני אנסה לספר לכם על החוויות שלי כסטודנטית ישראלית בהירושימה. זה נוח יותר מלכתוב אימיילים לכל אחד בנפרד (אבל אל תדאגו, אנשים נבחרים אכן עומדים לקבל יחס אישי מידי פעם ;-) ). בעצם, כשחושבים על זה, זה קצת יותר מזה. זו הזדמנות בשבילי לכתוב יומן לא רק לעצמי, אלא גם לכתוב משהו שכל אחד יוכל לקרוא... אז אני אשתדל לא לשעמם, ותרגישו חופשי להגיב, לקטול,להתלהב, או מה שבא לכם. חשבתי לכתוב בעברית, אבל מכיוון שיש לי גם חברים שלא מבינים עברית, אולי כדאי גם לכתוב מידי פעם באנגלית. מה אתם אומרים? שאעשה את זה דו-לשוני?

ועכשיו לשבוע הראשון שלי ביפן.
כל מי שאין לו אזרחות יפנית ועומד להיות ביפן יותר משלושה חודשים, חייב להירשם ולקבל alien card. זה כמו תעודת זהות לזרים כאן. אז ככה אני מרגישה - חייזרית :-) אבל אני נהנית מכל רגע!
הגעתי לכאן כדי לערוך מחקר, אבל קודם כל אני צריכה ללמוד יפנית באוניברסיטת הירושימה. כשהגעתי, הופתעתי לגלות עד כמה אוניברסיטת הירושימה רחוקה מהעיר הירושימה עצמה! אני גרה בקמפוס שנקרא היגאשי-הירושימה, והוא מרוחק כשעה-שעה וחצי בתחבורה ציבורית מהעיר. בעצם, זו עיירה שנבנתה במיוחד כדי לתמוך בקמפוס הענק הזה, שאני חושבת שלומדים בו עשרות אלפי סטודנטים (טוב, אולי אלפי).
אני גרה במעונות לסטודנטים זרים. החדרים קטנים והריהוט ישן, אבל מאד נוח לגור פה, ובעצם יש לנו את כל מה שצריך, ועכשיו אני מרגישה ממש טוב בחדרון שלי. אבל זה היה ממש שוק בהתחלה. ביום הראשון, כשהגעתי לכאן אחרי יותר מ-30 שעות במטוסים ורכבות ורק רציתי לישון, מיד הובילו אותי ועוד סטודנטים שהגיעו איתי לחדר גדול, ושם הכירו לכל אחד את ה-tutor שלו. זה בעצם סטודנט יפני שהוא מעין חונך של הסטודנט הזר ועוזר לו להתאקלם בשבועות הראשונים. החונכת שלי מקסימה. קוראים לה יוּקוֹ והיא סטודנטים לתואר שני במוסיקה (היא לומדת להיות מורה למוסיקה). למזלי, היא הייתה בארה"ב בחילופי סטודנטים והיא מדברת אנגלית מצויין. זה ממש לא מובן מאליו ביפן - רוב היפנים לא כל-כך יודעים לדבר אנגלית, כולל כמה מהסטודנטים החונכים כאן.
בימים הראשונים שלי כאן הכרתי את הקמפוס והסביבה, מילאתי טונות של טפסים (אפילו למדתי לכתוב את הכתובת שלי ביפנית - בהחלט היו לי המון הזדמנויות לתרגול...) וביזבזתי המון כסף (על דברים נחוצים, יש לציין). יש המון דברים להתרגל אליהם, בעיקר לעובדה שהכל כאן נעשה ביפנית... אבל מילא, לכל עם יש חסרונות. והתלהבתי נורא מהעובדה שאני בכלל יכולה להבין משהו, ואפילו לפלוט איזו מילה או משפט מידי פעם (ולטעות בכל מילה שנייה).
כמה מילים על האנשים כאן - רוב הסטודנטים הזרים שגרים איתי בבניין הם מאסיה. בערך חצי מהם סינים או קוריאנים והחצי השני אינדונזים. זה נשמע מגניב, וזה באמת ככה, אבל קצת קשה לי לתקשר איתם כי לרוב האנגלית שלהם ממש לא משהו. נראה לי שלחלקם יש יפנית יותר טובה מאנגלית, מה שמכריח אותי לתקשר איתם ביפנית, שזה טוב בשביל התרגול, אבל לא מוביל רחוק מידי... חוץ מזה יש את ווי-ני מסינגפור, שהיא שכנה שלי והיא נחמדה ומדברת אנגלית מצויינת, את כריס מפולין, שאיתו הגעתי בטיסה, ואת ג'ניה מרוסיה, שהיא ממש חמודה. נראה לי שלאט לאט אני אכיר גם עוד אנשים שלא גרים פה. יש עוד מעונות לסטודנטים מחו"ל, ושמעתי ששם יש יותר אירופאים ואמריקאים, ויכול להיות נחמד להכיר אותם.
ביום שבת נסעתי להירושימה עם ווי-ני וכריס והיה מאד כיף. התלהבתי מאד להיות שם סוף-סוף. אני אחזור לשם הרבה! לא ביקרתי בטירה של הירושימה עדיין, וגם לא במוזיאון של פצצת האטום, אבל הייתי בפארק הזיכרון והשלום, וראיתי את המבנה היחיד שהשאירו אותו כפי שהיה מיד אחרי הפצצה (זה עם הכיפה). קשה לתפוס, כשעומדים באמצע העיר התוססת והחיה, מתחת לשמיים הכחולים והשמש המחממת, שלפני 63 שנה כל העיר נמחקה ומה שנשאר הפך לגהינום. אחרי שהולכים עוד קצת הלאה העיר מושכת אותך לתוכה ולא מניחה לך לשקוע בעצב או בהירהורים. כל דבר בה כאילו רוצה להזכיר לך שעכשיו יש כאן מציאות אחרת, שעכשיו זה מקום שבו אנשים חיים ונהנים מהחיים, ולא להפך. לאט לאט אני מקווה להבין קצת יותר את המציאות שמתחת לפני השטח בעיר הזו, את הניצולים שעדיין נמצאים שם ועדיין לא קיבלו מהחברה היפנית את היחס שמגיע להם. ואת הסיפורים שלהם על כל מה שהם עברו במקום הזה.אבל יש לי עוד זמן לשמוע על זה - בינתיים "חוויתי" את העיר, אכלתי את האוכל המקומי, וניסיתי לתפוס את האוירה.
אז בסך הכל טוב לי פה. אני להוטה לראות הכל, להתנסות, ללמוד, לחקור... אני להוטה להמציא את עצמי מחדש בשפה חדשה, בתרבות אחרת. אולי פעם גם ארגיש שייכת ממש לכאן, אבל כרגע אני מרגישה אורחת, וגם זה בסדר, אחרי שבוע. אני אורחת רצויה.
מידי פעם כמובן שיש לי געגועים לבית, למשפחה, לחבר שעזבתי, לחברים. לכל מה שהשארתי מאחור, לכל המוכר והאהוב שהיה לי בארץ. אבל לרוב אני מסתכלת קדימה ולא אחורה, והעתיד בארץ הזו נראה טוב בינתיים :-)
אני מקווה לכתוב עוד בימים הקרובים, בעיקר על הדברים הקטנים של החיים כאן. כמובן שגם אפרסם תמונות. אבל בינתיים זהו, אני הולכת לישון...
מקווה שנהניתם מהפוסט הראשון שלי!