סוף שבוע של חוויות (2)

אז איפה היינו? עזבנו את מייג'ימה ונסענו לפוקויאמה ברכבת, נסיעה של יותר משעתיים. למה נסענו כל כך רחוק בשביל ביקור קצר? אני אסביר.לאסתי יש, מאז שהגיעה ליפן, קשר עם "בית שלום". אלה נוצרים יפנים אוהבי ישראל עם קשר מאד מיוחד למדינה, וליהודים בכלל. שניים מהמורים ליפנית שלנו בארץ הם חברים מכובדים בקהילה הזו, ודרכם אסתי הגיעה לסניף של בית שלום בקיוטו. היא שוכרת דירה מאחד מחברי הקהילה ומלמדת שם עברית. כשהיא סיפרה שם שהיא נוסעת להירושימה, סיפרו לה על המוזיאון לתולדות השואה שנמצא יחסית לא רחוק, בפוקויאמה.בעצם המקום מוגדר לא כמוזיאון אלא כמרכז חינוכי ששם לו למטרה ללמד ילדים יפנים על השואה בכלל ועל 1.5 מליון הילדים שנספו בשואה בפרט. יש שם אנשים שפשוט מקדישים את חייהם לזה. המרכז לא פתוח בימי ראשון בדרך כלל, אבל באותו יום הם פתחו בגלל הרצאה שהתקיימה שם.כשנכנסנו והבינו מי אנחנו, קיבלו אותנו מאד יפה, בכבוד מלכים כמעט. למרות שרשמית המוזיאון עמד להיסגר, נתנו לנו לקחת את הזמן לראות את התערוכה, שהייתה מרשימה ביותר. היא מספרת בהתחלה באופן כללי מה זה השואה, כולל דגם של בירקנאו וקיר שמייצג את חומת הגטו ומשולבות בו גם אבנים מקוריות.אחר כך התערוכה מתמקדת בסיפורים ספציפיים, למשל הסיפור של סמפו סוגיהארה, דיפלומט יפני שהיה מוצב בליטא בזמן השואה, והעניק להמון משפחות יהודיות ויזה ליפן למרות הוראה מפורשת לא לעשות כן. זה הציל חיים של כ-6,000 איש (אם אני זוכרת נכון) , ואם מחשבים גם את הצאצאים שלהם שנולדו מאז, המספר גדול אפילו יותר.הוא חסיד אומות העולם היפני היחיד (בינתיים).

כמו שכבר כתבתי, חלק גדול מהתערוכה מוקדש לילדים. הסיפור של אנה פראנק והיומן שלה עומד במרכז, ויש אפילו שחזור של החדר שלה במחבוא ושל היומן עצמו.יש חדר תפילה והתייחדות עם זכר הילדים, עם נעל קטנה במרכז שפשוט שוברת את הלב. ומין פסל שכולל 1.5 מליון חרוזים, אחד לכל ילד שנספה בשואה.

לא היה פשוט להיות שם, להיזרק למציאות הזו, במיוחד אחרי יום מהנה במייג'ימה. גם לא היה אפשר להתעלם מהסמיכות לביקור במוזיאון של פצצת האטום. זה היה דומה מידי, דומה ושונה בעת ובעונה אחת. מרגישים כל כך הרבה דברים שאי אפשר לבטא במילים... היו רגעים שחשבתי שהלוואי שהייתי דתיה, כי אז יכולתי להתפלל ו"לזרוק" את הכל בחזרה לאלוהים.

כשביקרתי במוזיאון השלום (המוזיאון של פצצת האטום), הייתי, כמו כל ישראלית טובה, קצת צינית לגבי כל המסר הזה של שלום עולמי, שמציץ אליך מכל חור בהירושימה. חשבתי שזה נאיבי מידי , שהמציאות כבר הלכה רחוק מידי מהחזון הזה.. אבל כשבפעם השנייה בתוך יומיים ראיתי מה יכול לקרות במלחמה ומה יוצא מאידאולוגיה של אלימות ושנאה, של "החזק שורד", זה גרם לי לחשוב שוב. מסר של אי-אלימות יכול להתפרש גם כמלא עוצמה ולא בהכרח נאיבי. האנשים שפגשתי במרכז לתולדות השואה בפוקויאמה אולי נאיביים מטבעם או התחילו מנאיביות, אבל הם באמת עושים משהו! הם מקדישים את החיים שלהם להסברה על מה שהיה שם. זה עשה עלי רושם מאד גדול והתרגשתי מזה מאד. הם לא יהודים, ויפן רחוקה מאד מכל מה שקרה בשואה, אבל הם לקחו את היחס לשואה למקום מאד אוניברסלי, וההתייחסות לשואה בארץ צריכה לעבור בהדרגה למקום הזה, לדעתי. אחר כך חשבתי, למה זה מפתיע אותי שאדם יפני יקדיש את חייו להוראת השואה? בעצם, זה לא צריך להפתיע אותי, כי לכולם יש מה ללמוד ממה שקרה שם, כבני אדם בכלל, ולא כיהודים או כיפנים.
אחד מצוות המוזיאון, אדם בשם מסאו, ליווה אותנו לאורך כל הביקור והסביר לנו כמיטב יכולתו באנגלית על כל מה שראינו.

אחרי הסיור, הרבה אנשים מצוות המוזיאון באו לדבר איתנו, כולל מנהל המוזיאון שמדבר עברית שוטפת (וגם הבת שלו, אגב. פגשתי אותה בירושלים לפני שעזבתי. עולם קטן!...). הם פשוט שפעו טוב! בשלב מסויים הרגשתי שאני כמעט לא יכולה להכיל את הכל... יותר מידי רגשות!
לצוות המרכז לתולדות השואה - אם מישהו מכם קורא את זה ומבין - תודה על הכל! ואם כתבתי משהו לא נכון, אל תהססו לתקן אותי. (כולל את, אסתי).
עד כאן על סוף השבוע המיוחד הזה :-)