סוף שבוע של חוויות

בשבת שעברה הייתי בשיעור הקליגרפיה הראשון שלי! היה כיף. זה במין מרכז קהילתי שמיועד לזרים שחיים בהיגאשי-הירושימה, וזה רק פעם בשבועיים, אבל כשיהיה לי מכחול ודיו אוכל לתרגל מתי שאני רוצה לבד.זה היה בחדר יפני מסורתי (טאטאמי והכל). היו איתי הרבה אינדונזים ואנגלי אחד. לחלקם זה היה השיעור הראשון כמוני וחלקם היו קצת יותר מנוסים.זה די מגניב לראות איזה דברים יפים יוצאים לאנשים שזו הפעם הראשונה שהם מחזיקים מכחול וגם לא יודעים לכתוב יפנית בכלל. זה מה שיפה באומנות הזו - לא צריך הרבה תיאוריה, לא צריך לדבר הרבה, פשוט מעתיקים את מה שהמורה עושה והיא מתקנת אותך ונותנת לך את התרגיל הבא.זה גם נורא מרגיע.כתבתי רק הירגנה בינתיים ולא קנג'י אבל לא היה אכפת לי!

אחרי השיעור נסעתי להירושימה לפגוש את אסתי. היה כל כך טוב לראות אותה! למי שלא יודע, אסתי למדה איתי יפנית באוניברסיטה וחיה בקיוטו בשנה וקצת האחרונות. לפני שנה וחודש בערך הייתה גם הפעם האחרונה שראיתי אותה. לפני שנסענו למלון (הזמנו חדר במלון עסקים. זה זול יחסית, ממש נוח ובמרכז העיר) בדקנו מכירת דיסקים ותקליטים די טובה שהייתה בתחנת הרכבת.היו שם דברים לא רעים במחירים מצחיקים. אסתי קנתה שני תקליטים ולי ממש דיגדג לקנות... אבל לא היה הרבה טעם בזה אם אין לי איך לנגן אותם. אני מכירה כמה אנשים שנוזל להם הריר מהתיאור :-) (אירנה אולי לא כדאי להראות לאבי... או שכן - יש מצב שתעשו קפיצה ליפן בדרך לקוסטה ריקה?)נסענו למלון בחשמלית או איך שלא קוראים לזה (ירושלמים - אוטוטו זה אצלכם... ממש אוטוטו... חמישים -שישים שנה גג). הנחנו את התיקים והלכנו להסתובב בעיר. בהתחלה הלכנו לפארק השלום ולמוזיאון של פצצת האטום. בניגוד לפעם הקודמת שהייתי שם (בסיור כיתתי להירושימה, שאני כנראה כבר לא אכתוב עליו יותר מידי לצערי... איבדתי את הטיימינג) , הפעם היה לי קצת יותר זמן להיות שם ולראות. זה בלתי נתפס - הפתאומיות, העוצמה של הדבר הזה, איך בתוך שניות נהרסו עולמות שלמים וחיים שלמים נהפכו על פיהם.עמדתי מול זה, וטונות של סבל מיותר לחלוטין נכנס לי לתוך הלב, וניסיתי לפנות לו מקום. וקלטתי שזה באמת קרה. זה לא מדע בדיוני. ולא ידעתי מה לעשות עם כל הדבר הזה, כל הסבל הזה שלהם שהציף אותי. מה שמתכנני המוזיאון רצו היה כנראה שאנשים יכוונו את הרצון שלהם לעשיה ושחרור מתחושת חוסר האונים לפעולה למען מניעת הפצת הנשק הגרעיני בעולם ושלום עולמי. אבל אני מרגישה שאני עדיין צריכה למצוא את הדרך שלי לתרום את חלקי הקטן מאד מאד והמוכתם במניעים אגואיסטיים לחלוטין...
מדהים גם כמה מהר התרגלתי לראות את המבנה היחיד שנשאר בעיר מתקופת הפצצה (ה"גמבאקו דום", בתמונה.). ראיתי אותו כבר שלוש פעמים וזה כבר לא גורם לי להרגיש את מה שהרגשתי בפעם הראשונה. דרך הצילום אני מנסה למצוא דרכים חדשות להסתכל על המקום המיוחד הזה.

נחזור לטיול שלי ושל אסתי-

כשיצאנו מהמוזיאון כבר היה חושך. היה טוב להסתובב במרכז העיר בלילה. האווירה שונה מאשר ביום. הלכנו לאכול ואחר כך פשוט איבדנו את עצמנו פחות או יותר באיזור של המרכז... אבל זה היה כיף, לספוג ככה את העיר.

ישבנו בבית קפה חמוד ויצא שפיתחנו שיחה עם שתי בנות יפניות שופעות סטייל (הן אמרו שהן יועצות אופנה). דיברנו איזה חצי שעה, רק ביפנית כמובן, וזה היה כל כך כיף! לדעת שאני מבינה מה הן אומרות (טוב, חלק...) ושהן מבינות מה שאני אומרת (למרות כל השגיאות) עשה לי טוב. אסתי ניהלה את רוב השיחה (היא מקשקשת יפנית שוטפת אחרי שנה ביפן. לא להגיד שזה לא נכון אסתי-סאן! את טוטמו ג'וזו) אבל גם אני השחלתי איזו מילה.

למחרת נסענו למייג'ימה. למי שלא מכיר, זה אי ליד הירושימה שיש בו המון מקדשים. השער למקדש הראשי באי הוא ענק ונמצא בשעות מסויימות בתוך המים. הוא נחשב אם אני לא טועה לאחד משלושת המראות הכי יפים ביפן.באי יש הרבה מה לעשות ומה לראות. יש צבאים שמסתובבים חופשי ואוהבים לאכול נייר וכאלה... יש מרכז לכל מיני מלאכות יפניות שהאי מפורסם בהן, פינות טבע מקסימות (חבל שלא הספקנו לעלות להר...) וכמובן הרבה מקדשים, וחנויות מזכרות אפילו יותר.יש ממתק מסורתי יפני שמייג'ימה מפורסם בו. הוא נקרא "מומיג'י מנגו" (momiji manju ,בתמונה). מומיג'י זה עץ מייפל והעוגייה היא בצורת עלה של עץ מייפל (שאגב נראה ממש טוב בשלכת. אולי הממתק הזה אופייני בעיקר לסתיו, אני לא יודעת). היא עשוייה מבצק ספוגי כלשהו וממולאת באופן מסורתי במחית של שעועית אדומה מתוקה. (אני יודעת, זה לא נשמע טעים, אבל תאמינו לי שזה כן!). עם הזמן נוספו חידושים, והיום יש מומיג'י מנג'ו ממולא בשוקולד, גבינה, סוג של קרם, ריבה, תה ירוק (ביפן תמיד אפשר למצוא משהו בטעם תה ירוק) ומה לא. בינתיים ניסיתי חוץ מהרגיל שוקולד ותה ירוק ושניהם היו יאמי :-). כמו שאפשר לשים לב, הרבה מהטיול שלי במייג'ימה היה מבוסס על הבטן... אבל אל תראו אותי ככה, אני גם מתעניינת בדברים יותר עמוקים כמו מקדשים! זה שהספקנו לראות רק אחד במייג'ימה לא אומר כלום!
אין יותר מידי מה לכתוב עליו למען האמת... הוא היה מאד יפה וכולו על המים,שזה מיוחד, אבל היה שם די צפוף וזה פגע בחוויה. אחרי המקדש עלינו לפארק של עצי מומיג'י (למדתם מילה חדשה היום) שהיו בצבעי שלכת מדהימים...
אחרי ארוחה טובה, עלינו על המעבורת כדי לתפוס את הרכבת לפוקויאמה, שעליה אספר בפוסט הבא, כי זה כבר נהיה ארוך מידי...
תמונה של מייג'ימה לסיום: ( אני על רקע הטורי-אי, השער הגדול למקדש)

mata ne!