את הרשימה הבאה כתבתי לפני כמה ימים. מאז כבר השתנו כמה דברים וחוויתי עוד חוויות חדשות, שעליהם אני מקווה לספר ברשימה אחרת. בינתיים תראו מה כתבתי אז:
איזה שבוע היה לי! אני עדיין לא ממש קולטת שבעצם עזבתי את אוניברסיטת הירושימה (הירושימה דאיגקו, או בשם חיבה הירו-דאי). אני מתחילה עכשיו מחדש, ומרגישה כאילו קיבלתי הזדמנות שנייה לחוות את החיים כאן. כי עכשיו זה אמנם חדש, אבל בלי השוק של הנחיתה ביפן. אני יותר רגועה ומשוחררת (אבל לא הרבה יותר. בכל זאת זו אני...), ולוקחת דברים יותר בקלות, אני מקווה. אני כבר יודעת פחות או יותר איך דברים עובדים פה, וזה עוזר. אני גם מכירה קצת את העיר, וגם זה לא מזיק.
אז ביום שלישי עזבתי את המעונות לסטודנטים מחו"ל של אוניברסיטת הירושימה, וביום רביעי עברתי למעונות לסטודנטים מחו"ל של העיר הירושימה. זה נשמע די אותו דבר, אבל בעצם זה שונה מאד. ואם אני יכולה להגיד את זה בביטחון אחרי רק כמה ימים פה, כנראה שזה באמת שונה.
הרושם הראשוני שלי, אחרי שלושה ימים פה (או בעצם יומיים, כי אתמול הייתי בסאיג'ו אצל אנייאן ומרליסה) : האנשים שמנהלים את המקום הזה מאד נחמדים וחמים, וזה חשוב, בעיקר אם אתה חדש. אני מרגישה נוח לפנות אליהם אם יש לי שאלות וכו'. מנהלת הבית (שאת שמה אני לא יודעת עדיין. היא אף פעם לא טרחה להציג את עצמה רשמית, ועכשיו נראה לי שקצת מאוחר מידי לשאול, כי כבר דיברתי איתה כמה פעמים) מאד לבבית, וכבר כמה פעמים, אם דיברתי איתה בלובי ומישהו מהדיירים עבר, היא תמיד עצרה אותו והכירה בינינו.
הבית הזה הוא לא רק מקום מגורים, אלא מרכז לפעילות "בינלאומית" ( 国際交流 או international exchange, מילים מאד פופולריות פה בהירושימה, ככה זה נראה). מה כוללות הפעילויות האלה, אני עדיין לא בדיוק יודעת, אבל עושה רושם שתמיד קורה משהו בלובי או בקומה השנייה (שבה יש חדרי כיתה ואולם להרצאות, הופעות וכו'). אם רק יש לי זמן ועניין, אני יכולה למצוא את עצמי משתתפת בהרבה שיעורי שפה, מפגשים, דיונים ומה לא. אני גם יודעת שהם יקבלו בברכה כל רעיון שלי למשהו כזה.
הבניין חדש ויפה (הבנתי שהוא נבנה ב-2001). הלובי עגול עם חלונות גדולים שפונים לרחוב, ויש בו משרד פתוח, שולחנות וכיסאות, והמון המון פלאיירים, עיתונים וספרים שעוסקים בנושאים "בינלאומיים" או נושאים שקשורים להירושימה, נשק גרעיני וכו'. בקומה השנייה, כמו שכבר אמרתי, יש חדרים לפעילויות, ומהקומה השלישית ועד ה-12 גרים אנחנו (גם משפחות, לא רק סטודנטים בודדים). יש גם שני מטבחים משותפים, חדר כביסה, וספרייה קטנה.
החדר שלי נמצא בקומה התשיעית, מה שאומר שיש לי נוף יפה מהמרפסת. הירושימה בנוייה על דלתא של נהרות, מה שאומר שהסיכוי לראות נהר מהחלון הוא די גבוה. אבל בכל זאת התרגשתי כשראיתי את נהר האֵנקוֹ מהמרפסת שלי , עם עצי הדובדבן הפורחים על הגדה. החדר עצמו גדול יותר ממה שהורגלתי בו בסאיג'ו (זו לא חוכמה. נראה לי שכל מקום שאגור בו יהיה יותר גדול מהמעונות של הירו-דאי), והריהוט די חדש. מה שאני אוהבת במיוחד זה את שולחן הכתיבה הענק (כמו שהמשפחה שלי אולי זוכרת, אני תמיד אוהבת "להתפרס" כשאני לומדת. לפעמים הייתי משתלטת על כל השולחן העגול הגדול בבית של ההורים), ואת זה שיש הרבה מדפים לספרים ודברים אחרים. מה שאני פחות אוהבת זה את המטבחון, שיש בו מקרר ממש פיצפון, ושטח איכסון לא מספיק וגבוה מידי לבחורה נמוכה כמוני. אבל בסך הכל אין לי תלונות ואני מאד שמחה על ההזדמנות שיש לי לחיות פה.
חוץ מזה, המקום הזה קרוב להכל. חמש דקות הליכה ואני בתחנת הירושימה, משם אפשר לקחת רכבת לכל מקום כמעט. 20-25 דקות הליכה, ואני באיזור הקניות והבילויים הראשי של העיר, או אם תרצו בפארק השלום ואתרי פצצת האטום. בקיצור, בת הכפר הקטנה הופכת לנערת עיר!
יש רק משהו אחד שטיפה הורס לי את האידיליה, וזה הביטחון המוגבר שיש פה, שאני לא בטוחה עד כמה הוא באמת נחוץ לשמירה על שלום הדיירים או משהו כזה. הכללים לגבי ביקורים נוקשים מאד. אפשר לבקר אותי רק בשעות שהמשרד פתוח (כלומר עד 9 בערב חוץ מימי ראשון ושני) והמבקרים צריכים להירשם ולענוד תג. אי אפשר לעקוף את זה כי יש בכניסה שומר 24 שעות ביממה. כמובן שאי אפשר לישון אצלי בחדר, חוץ מבני משפחה (וסליחה למי מהחברים שלי שרוצה ליסוע ליפן וחושב שבהירושימה הוא לא יצטרך מלון...). אבל אולי המגבלות האלה הן מחיר קטן לשלם על התנאים הטובים שיש לי פה ושכר הדירה הנמוך יחסית.
אני ממש מחכה כבר להכיר את האנשים שגרים איתי בבניין, ומבטיחה לעצמי שהפעם אעשה את זה ביפנית. עד עכשיו הייתי עסוקה בבירוקרטיות של מעבר הדירה ולא יצא לי להכיר יותר מידי אנשים. אבל כן פגשתי שתי בנות בשם מוניקה ודיאנה שהן חברות של חברים שלי מהירו-דאי. ופגשתי שלוש בנות סיניות חמודות שיש לאוניברסיטה שלהן חילופי סטודנטים עם אוניברסיטה בהירושימה. הן רק הגיעו ליפן, אז הייתה לי הזדמנות להעניק להן מנסיוני העשיר (לדוגמה לתת להן מומיג'י מנג'ו... מה?! זה מאד חשוב!), וגם דיברתי איתן רק ביפנית, מה שגרם לי להרגיש מאד טוב. אני שמחה שהאנשים הראשונים שיש לי איתם קשר פה הן מסין, כי במקום הקודם שחייתי בו כמעט לא היה לי קשר עם הסינים לצערי. חלק מזה הוא בגלל שהם הרבה אנשים ולכן יכלו ליצור קבוצה די מגובשת וסגורה. אבל גם אני לא ניסיתי מספיק, בין השאר בגלל חוסר הביטחון שלי עם היפנית (והם לא מדברים אנגלית). אז עכשיו יש לי הזדמנות לתקן את זה. אני מנסה לא להיות ביישנית ולא להיות נבוכה בגלל היפנית שלי. בקיצור, אני מנסה להיות ישראלית לגבי זה ולא להתנהג כמו יפנית.
אז ביום שלישי עזבתי את המעונות לסטודנטים מחו"ל של אוניברסיטת הירושימה, וביום רביעי עברתי למעונות לסטודנטים מחו"ל של העיר הירושימה. זה נשמע די אותו דבר, אבל בעצם זה שונה מאד. ואם אני יכולה להגיד את זה בביטחון אחרי רק כמה ימים פה, כנראה שזה באמת שונה.
הרושם הראשוני שלי, אחרי שלושה ימים פה (או בעצם יומיים, כי אתמול הייתי בסאיג'ו אצל אנייאן ומרליסה) : האנשים שמנהלים את המקום הזה מאד נחמדים וחמים, וזה חשוב, בעיקר אם אתה חדש. אני מרגישה נוח לפנות אליהם אם יש לי שאלות וכו'. מנהלת הבית (שאת שמה אני לא יודעת עדיין. היא אף פעם לא טרחה להציג את עצמה רשמית, ועכשיו נראה לי שקצת מאוחר מידי לשאול, כי כבר דיברתי איתה כמה פעמים) מאד לבבית, וכבר כמה פעמים, אם דיברתי איתה בלובי ומישהו מהדיירים עבר, היא תמיד עצרה אותו והכירה בינינו.
הבית הזה הוא לא רק מקום מגורים, אלא מרכז לפעילות "בינלאומית" ( 国際交流 או international exchange, מילים מאד פופולריות פה בהירושימה, ככה זה נראה). מה כוללות הפעילויות האלה, אני עדיין לא בדיוק יודעת, אבל עושה רושם שתמיד קורה משהו בלובי או בקומה השנייה (שבה יש חדרי כיתה ואולם להרצאות, הופעות וכו'). אם רק יש לי זמן ועניין, אני יכולה למצוא את עצמי משתתפת בהרבה שיעורי שפה, מפגשים, דיונים ומה לא. אני גם יודעת שהם יקבלו בברכה כל רעיון שלי למשהו כזה.
הבניין חדש ויפה (הבנתי שהוא נבנה ב-2001). הלובי עגול עם חלונות גדולים שפונים לרחוב, ויש בו משרד פתוח, שולחנות וכיסאות, והמון המון פלאיירים, עיתונים וספרים שעוסקים בנושאים "בינלאומיים" או נושאים שקשורים להירושימה, נשק גרעיני וכו'. בקומה השנייה, כמו שכבר אמרתי, יש חדרים לפעילויות, ומהקומה השלישית ועד ה-12 גרים אנחנו (גם משפחות, לא רק סטודנטים בודדים). יש גם שני מטבחים משותפים, חדר כביסה, וספרייה קטנה.
החדר שלי נמצא בקומה התשיעית, מה שאומר שיש לי נוף יפה מהמרפסת. הירושימה בנוייה על דלתא של נהרות, מה שאומר שהסיכוי לראות נהר מהחלון הוא די גבוה. אבל בכל זאת התרגשתי כשראיתי את נהר האֵנקוֹ מהמרפסת שלי , עם עצי הדובדבן הפורחים על הגדה. החדר עצמו גדול יותר ממה שהורגלתי בו בסאיג'ו (זו לא חוכמה. נראה לי שכל מקום שאגור בו יהיה יותר גדול מהמעונות של הירו-דאי), והריהוט די חדש. מה שאני אוהבת במיוחד זה את שולחן הכתיבה הענק (כמו שהמשפחה שלי אולי זוכרת, אני תמיד אוהבת "להתפרס" כשאני לומדת. לפעמים הייתי משתלטת על כל השולחן העגול הגדול בבית של ההורים), ואת זה שיש הרבה מדפים לספרים ודברים אחרים. מה שאני פחות אוהבת זה את המטבחון, שיש בו מקרר ממש פיצפון, ושטח איכסון לא מספיק וגבוה מידי לבחורה נמוכה כמוני. אבל בסך הכל אין לי תלונות ואני מאד שמחה על ההזדמנות שיש לי לחיות פה.
חוץ מזה, המקום הזה קרוב להכל. חמש דקות הליכה ואני בתחנת הירושימה, משם אפשר לקחת רכבת לכל מקום כמעט. 20-25 דקות הליכה, ואני באיזור הקניות והבילויים הראשי של העיר, או אם תרצו בפארק השלום ואתרי פצצת האטום. בקיצור, בת הכפר הקטנה הופכת לנערת עיר!
יש רק משהו אחד שטיפה הורס לי את האידיליה, וזה הביטחון המוגבר שיש פה, שאני לא בטוחה עד כמה הוא באמת נחוץ לשמירה על שלום הדיירים או משהו כזה. הכללים לגבי ביקורים נוקשים מאד. אפשר לבקר אותי רק בשעות שהמשרד פתוח (כלומר עד 9 בערב חוץ מימי ראשון ושני) והמבקרים צריכים להירשם ולענוד תג. אי אפשר לעקוף את זה כי יש בכניסה שומר 24 שעות ביממה. כמובן שאי אפשר לישון אצלי בחדר, חוץ מבני משפחה (וסליחה למי מהחברים שלי שרוצה ליסוע ליפן וחושב שבהירושימה הוא לא יצטרך מלון...). אבל אולי המגבלות האלה הן מחיר קטן לשלם על התנאים הטובים שיש לי פה ושכר הדירה הנמוך יחסית.
אני ממש מחכה כבר להכיר את האנשים שגרים איתי בבניין, ומבטיחה לעצמי שהפעם אעשה את זה ביפנית. עד עכשיו הייתי עסוקה בבירוקרטיות של מעבר הדירה ולא יצא לי להכיר יותר מידי אנשים. אבל כן פגשתי שתי בנות בשם מוניקה ודיאנה שהן חברות של חברים שלי מהירו-דאי. ופגשתי שלוש בנות סיניות חמודות שיש לאוניברסיטה שלהן חילופי סטודנטים עם אוניברסיטה בהירושימה. הן רק הגיעו ליפן, אז הייתה לי הזדמנות להעניק להן מנסיוני העשיר (לדוגמה לתת להן מומיג'י מנג'ו... מה?! זה מאד חשוב!), וגם דיברתי איתן רק ביפנית, מה שגרם לי להרגיש מאד טוב. אני שמחה שהאנשים הראשונים שיש לי איתם קשר פה הן מסין, כי במקום הקודם שחייתי בו כמעט לא היה לי קשר עם הסינים לצערי. חלק מזה הוא בגלל שהם הרבה אנשים ולכן יכלו ליצור קבוצה די מגובשת וסגורה. אבל גם אני לא ניסיתי מספיק, בין השאר בגלל חוסר הביטחון שלי עם היפנית (והם לא מדברים אנגלית). אז עכשיו יש לי הזדמנות לתקן את זה. אני מנסה לא להיות ביישנית ולא להיות נבוכה בגלל היפנית שלי. בקיצור, אני מנסה להיות ישראלית לגבי זה ולא להתנהג כמו יפנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה