הטיולים הקטנים שלי

בשבוע וחצי האחרונים טיילתי די הרבה. נסעתי ליום אחד למייג'ימה עם אנייאן ומרליסה, אחר כך נסעתי עם אן ווויני לארבעה ימים לקיושו, ואז הייתי עוד יום לבד באונומיצ'י.
כמו שכבר כתבתי כאן, בשביל המטייל היפני הממוצע, האוכל המקומי ואוכל בכלל תופסים מקום חשוב מאד בטיול, וזה מוצא חן בעיני, אז חשבתי לכתוב יותר על חוויות האוכל שלי במקום לכתוב תיאורים של מקומות ומה עשינו בהם. הנה ה"מסע הקולינרי" שלי.
במייגימה (אי לא רחוק מהירושימה) אכלתי אטריות אודון עם צדפות בנוסח הירושימה. בדרך כלל אני פחות נוטה לאכול מאכלי ים, ואם יש לי אפשרות להזמין משהו אחר אני מנצלת אותה. אבל באותו יום דווקא התחשק לי לנסות את המנה הזו, בעיקר כי כבר טעמתי צדפות כאלה אצל המשפחה המארחת שלי ואהבתי את זה. גם בפעם הזו אהבתי את מה שטעמתי. הצדפה עצמה מאד גדולה, ובזמן ההכנה מוציאים ממנה את החלק האכיל ושמים אותו במנה, ככה שאני לא צריכה "לקלף" אותן. יש להן טעם מרענן כזה. מה שפחות אהבתי זה את השילוב שלהן עם מרק חם. לדעתי זה קצת קילקל. חוץ מזה אכלתי במייג'ימה את המומיג'י מנג'ו הנצחי... (למי שלא זוכר, זה ממתק ממולא במילויים שונים). מה שיפה בממתק הזה הוא שתמיד תמיד יהיו טעמים חדשים שקשורים לעונה או סתם ליצירתיות של יצרן זה או אחר. אז הפעם ניסיתי דלעת (לא רע, אבל לא מדהים), שומשום (בסדר, מעניין) ואוכמניות (טעים מאד). עדיין, אני תמיד אשמור אמונים לטעם האנקו (שועית אדומה) המסורתי.

בפוקואוקה (בירת קיושו) החלטנו לנסות לאכול ביאטאי – דוכנים לאורך הרחוב שמוקפים בוילונות (אולי קצת כמו סוכה...). נכנסים לאחד, מתיישבים על ספסל צר ומזמינים את אחת המנות, ואז צופים בטבחים מכינים אותה במין מטבח שדה כזה ובמקום מאד מאד מאד קטן, תוך סיכון בטיחותי (אש וכו') לכל הנוכחים. האוירה מאד חיה ורועשת, והכל הרבה פחות רשמי ממסעדה יפנית רגילה (עדיין מדברים אליך בשפה השמורה ללקוחות, אבל בקול הרבה יותר רם...). הכל מלא עשן וצפוף מאד וריח של טיגון נדבק אליך, וזה נורא שמח. כרגיל במקומות עם אוכל מסורתי הכל בשרי, מה שיוצר בעיה בשבילי. הזמנתי אטריות מטוגנות עם ירקות, אם כי לדעתי גם במנה הזו היה רוטב שהכיל משהו בשרי. אבל כבר לא היה אכפת לי, הייתי רעבה... לפעמים חייבים להתפשר, אין מה לעשות. המנה הייתה טעימה, אבל העיקר כאן הייתה החוויה של אכילה במקום כזה.
בלילה הראשון שלנו בנגסאקי הלכנו לצ'יינה טאון המקומי, איזור מדרחובי גדוש במסעדות סיניות, עם המון אורות צבעוניים ואוירה של פסטיבל. בנגסאקי יש קהילה סינית ותיקה וחזקה, וכנראה שלמסעדות הסיניות שם יש מוניטין טוב. בזו שבחרנו היינו צריכות לחכות בערך 20 דקות למקום ישיבה. הזמנתי מנה של אורז מטוגן עם ביצה, שהייתה טעימה אבל לא ממש מיוחדת. גם כאן, המנות היותר מיוחדות היו בשריות, כמובן. וויני ניסתה את הצ'אן-פון המפורסם, מנה של אטריות במרק עם תוספת של בשר, במקור מסין אבל עכשיו אופיינית לנגסאקי. מה שמוזר הוא שוויני היא מסינגפור ומכירה טוב מאד אוכל סיני, אבל על המנה הזו היא ממש לא שמעה קודם. אחרי שניסתה, היא לא הבינה על מה כל הרעש – המנה הייתה די סטנדרטית. למרות שהאוכל לא הפיל אותנו מהרגליים, נהנינו לשוטט בסמטאות הקטנות של הצ'יינה טאון, עם האורות הבוהקים והגוונים האדומים בכל מקום. כשנמאס לנו חיפשנו את דג'ימה, איזור ליד הים עם טיילת קטנה וריכוז של מסעדות ובתי קפה. קצת הזכיר מקומות מסויימים בארץ. לא בדיוק תל אביב אלא מקומות יותר קטנים לאורך החוף. בכלל, כל האוירה בנגסאקי היא פחות רועשת ומוארת וממוסחרת ממקומות אחרים ביפן, אבל מצד שני זה לא "חור". זו עיר קטנה עם אופי מאד מיוחד וידידותי, ולא רק הים הזכיר לי את הארץ. השכונות העליונות באיזור פארק השלום הזכירו לי שכונות מסויימות בחיפה או בירושלים. נחזור לסיפור - ישבנו בבית קפה על הים, והקפה והעוגה שלי היו מאד חמודים – מי שהכין את הקפה צייר לי בקצף ארנב וזה היה ממש קוואיייי...
אבל שכחתי לציין את ארוחת הצהריים של אותו יום – אוקונומיאקי, בנוסח יותר דומה לדעתי לזה של אוסאקה מאשר לזה של הירושימה. נותנים לך קערה שאליה זרקו את כל המרכיבים, ואומרים לך לערבב טוב ואז לשפוך את התערובת על המשטח החם (השולחן שלידו אתה יושב הוא בעצם מחבת אחת גדולה. זהירות!). אז צריך פשוט לחכות עד שזה יהיה מוכן (מומלץ להפוך). האוקונומיאקי "עשה זאת בעצמך" הזה שונה מזה של הירושימה בכך שהוא יותר נוזלי וספוגי ויש בו פחות ירקות ואין אטריות בכלל. הוא יותר "פנקייקי", והדברים לא מסודרים בשכבות אלא פשוט מערבבים את הכל ביחד, מה שעושה אותו יותר קל להכנה לבד. אבל זה שאתה אמור להכין אותו לבד, זה לא אומר שיש לך חופש להכין אותו איך שאתה רוצה. וויני החליטה שהיא רוצה להכין כמה פנקייקים יותר קטנים מהתערובת שלה במקום לשפוך את הכל לערמה עגולה אחת על המחבת. אבל מייד באה עובדת של המסעדה שהסבירה לה איך יש לעשות זאת נכון.... כל סטייה מהדרך הרגילה נתפסת פה לא כיצירתיות מבורכת אלא כמשהו שצריך לתקן.
ביום למחרת הפרדנו זמנית את כוחותינו. וויני נסעה לפארק שעשועים בנושא הולנד שהיא מאד רצתה ללכת אליו (מה קשור הולנד לנגסאקי? זה סיפור היסטורי ארוך , אבל בגדול, ההולנדים היו מהמערביים הראשונים שסחרו עם יפן, וחלק גדול מזה התחיל בנגסאקי). לאן ולי זה נראה לא שווה את המחיר, היקר מאד, ואנחנו נסענו לאונזן, עיירה במרחק שעתיים נסיעה עם הרי געש, גופרית שמבעבעת מהאדמה ומעיינות חמים. בדרך הופתענו לגלות שהאוטובוס עובר דרך אובמה. אולי שמעתם על העיירה הקטנה ששמה זהה לשם של נשיא ארצות הברית (רק שהיא הייתה שם הרבה קודם). זה היה די משעשע (בעיקר לתומכת אובמה נלהבת כמו אן) כשהאוטובוס עבר ברחוב הראשי של המקום הפצפון הזה : שלטי I ♥ Obama בכל מקום, תמונות של אובמה (אן אמרה שהיא ראתה אחת של אובמה באונסן...), ודגל ארה"ב עם פסל אובמה לידו שמקבל את פני הבאים למרכז המידע לתיירים.

כשהגענו לאונזן (לא אונסן, unzen) , התברר שבדיוק פיספסנו את האוטובוס שיוצא לכיוון הר הגעש הקרוב (שאגב התפרץ בשנות ה-90 המוקדמות ושינה לגמרי את הנוף באיזור), ובהחלטה מהירה החלטנו לטפס ברגל את הדרך הזו. זה התברר כטיפוס די תלול של שעה וחצי בשבילים מתפתלים בין מגרשי גולף ובלב היער. למרות שהזענו כהוגן כשהגענו לאיזור הרכבל, הרגשת הסיפוק הייתה שווה את זה. אחרי שעלינו ברכבל למקום קרוב לפסגה, והשקפנו על הנוף שלמטה ועל הפסגות השכנות, הספיק לנו (כמעט עפנו ברוח). ירדנו חזרה וקנינו לימונדת אונזן צוננת, שמשתמשים במי המעיינות הטבעיים כדי להכין אותה (בלה בלה יאדה יאדה...). היא הייתה טעימה, אבל אנחנו דווקא התלהבנו מעיצוב הבקבוק. מתוך סקרנות ניסינו לקרוא מה כתוב על הבקבוק, וזה לקח לנו זמן לפענח, כי את הכתוב במאוזן היה צריך לקרוא דווקא מימין לשמאל (כמו בעברית – זו צורה עתיקה יותר של יפנית) ולא משמאל לימין (יפנית מודרנית). זה היה משעשע כמה זמן לקח לנו לקלוט שאנחנו קוראות את זה הפוך...

עוד משהו שניסיתי לאכול כשירדנו חזרה לעיירה הוא ביצה קשה שבושלה באדי הגופרית הרותחים שבוקעים חופשי מהאדמה במספר מקומות שם (ומסריחים את כל האיזור). לא היה לה ממש טעם שונה מביצה רגילה, אבל כנראה שכל הקטע הוא שאני אוכל אחרי זה לספר לחברי שנסעתי עד אונזן בשביל ביצה, ועכשיו המינרלים מסתובבים לי בגוף או משהו כזה... צריכים לעשות את זה בבריכות הגופרית בים המלח. אם התיירים שם תמימים כמוני (או כמו היפנים) הם יעשו הרבה כסף.
כשחזרנו לנגסאקי רציתי לאכול לשם שינוי משהו לא יפני, ובלי ביצה. אז הלכנו למסעדה הודית, שגם זה היה די חדש בשבילי. שכחתי את שם המנה שאכלתי אבל אני זוכרת שהיא הייתה טעימה, מתובלת במידה, והכי חשוב – צמחונית בלי להתפשר על איכות ובלי להתחנן להוציא את הבשר... בקיצור, אולי שווה לי ליסוע להודו.
אני יכולה לכתוב עוד ועוד ולספר על חנות הממתקים היפניים המדהימים שאכלנו בה בנגסאקי, בשם נועה (או נוח), או על עוגה שנקראת "קסטלה" , שיש בכל מקום בנגסאקי והיא במקור מפורטוגל, או על הסמביי (סוג של קרקרים) של אונזן, אבל אני מתחילה להיות רעבה עם כל תיאורי האוכל האלה, אז נשאיר את זה לפעם אחרת. ואז אני אולי אכתוב בכל זאת גם על המקומות שראיתי, כדי שלא תחשבו שכל מה שמעניין אותי זה אוכל, או שאני משמינה ביפן חלילה וחס...

לפני שאני אלך, יש לי עוד כמה דוגמאות מבדחות של Japanese Engrish:

פתק של הוראות אכסניית הנוער בנגסאקי:במיוחד הצחיק אותנו הקטע של I appear and do it. כשניסינו לקרוא את הגרסה היפנית ראינו שסתם רשום שם "העישון אסור בכל החדרים"...

שלט במגדל בפוקואוקה:



שלט של חנות (we will serve very tasted cake for you)


זהו. התמונות מהטיול נמצאות במצגת בצד. מקווה שנהניתם!