לקחתי הפסקה די ארוכה מהכתיבה, ולא רק בגלל החוסר באינטרנט. בשביל לכתוב צריך לעצור לרגע ולנשום, ולא עשיתי את זה לאחרונה. החודש האחרון היה מלא מלא בחוויות, ברגשות ובמחשבות, וזה היה יותר מידי. הייתי כל כך מלאה בזה, שלא יכולתי אפילו להתחיל להסתכל על זה מהצד ולכתוב על זה. עכשיו לאט לאט אני מתחילה להתרגל לדברים מחדש.
חיי היומיום שלי השתנו מאד.אני חיה בעיר עכשיו, שזה שונה מאד והרבה יותר מרגש ומלא פעילות. פעם ראשונה בחיים שלי שאני ממש חיה במרכז העיר, וזה נחמד! אבל זה מרגיש כאילו יש לי פחות קשר יומיומי עם אנשים מאשר מה שהיה עד עכשיו, בעיקר מהסיבה שמתוך כל האנשים שגרים בבית הזה, רק שלושה (ואני) לומדים איתי באותה אוניברסיטה.השאר לומדים במקומות אחרים, וכמעט אין הזדמנויות להיפגש. אנשים פשוט עסוקים מידי, וזה כולל אותי. אז אני בקשר יומיומי עם דיאנה ומוֹ שלומדים איתי, ועם עוד כמה אנשים באוניברסיטה אבל זה שונה מהחבורה המגובשת שהייתה לי בסאיג'ו. מצד שני נראה כאילו יהיה לי גם פחות זמן לבילויים מאשר בסאיג'ו, אז אולי זה טוב...
עוד משהו ששונה פה הוא שאני הרבה יותר בולטת בקמפוס, כזרה עם מראה לא אסייאתי. זו אוניברסיטה יותר קטנה מהמקום שהייתי בו קודם, ורוב הזרים הם אסייאתים, אבל יש כמה אירופאים, ויש גם חברי סגל זרים. עדיין, אני אשכרה מקבלת מבטים בקמפוס, בעיקר מהסטודנטים הצעירים, וזה עדיין די מוזר לי. לפני כמה ימים הייתי במעלית בקמפוס עם דיאנה (שנראית אירופאית, כמובן) ודיברנו אנגלית בינינו. פתאום אני קולטת שכל הסטודנטים מסביבנו (רובם בנים, ונראו כמו שנה א') מחניקים צחקוקים. התעלמתי. דיאנה יצאה לפני, ואמרתי לה באנגלית "ביי, נתראה יותר מאוחר". אחרי שהדלת נסגרה שכני למעלית כבר לא ניסו אפילו להחביא את צחקוקי המבוכה, ואחד מהם חיקה אותנו "yeah, yeah". כאילו זו הפעם הראשונה בחייו שהוא שומע מישהו מדבר אנגלית! הייתי קצת בשוק, אבל זה גם שיעשע אותי נורא... אני מקווה בשביל החבר'ה האלה שכשהם יסיימו את הקולג' הם יהיו קצת פחות צרי אופקים.
אל תחשבו אבל שבגלל שאני עסוקה אין לי אירועים חברתיים בכלל. דווקא היו לי די הרבה בזמן האחרון. לפני כמעט חודש הייתה לי יומולדת, וחגגתי עם חברים בפארק, מתחת לפריחת הדובדבן (אחר כך הלכנו לקריוקי. אני לא רק ילדת טבע :-)). התרגשתי נורא מכמות התשומת לב והאהבה שקיבלתי (אתם יכולים לראות בתמונות שבצד). זה באמת היה מיוחד. קיבלתי גם חבילות מהארץ והודעות מזל טוב. תודה לכולם! :-)
לפני כמעט שבועיים הוזמנתי לחגיגת "easter" של הרומנים של הירושימה - דיאנה, ראלוקה (שאני מכירה מהאוניברסיטה הקודמת), ועוד מישהו ששכחתי את שמו, שנשוי ליפנית ויש להם ילד ממש חמוד. הם הזמינו כמה שיותר אנשים, יפנים ולא יפנים, שיכלו להידחס בדירה הפיצפונת של ראלוקה. האוכל שהבנות עשו היה מאד טעים, והסגנון די הזכיר לי את האוכל של הבית, כי היו הרבה סלטים (אפילו סלט חצילים), והרבה אוכל צמחוני. וכמובן, ביצי פסחא. האנשים היו נחמדים, והיו הרבה שפות באויר - יפנית, אנגלית, רומנית, ספרדית... נהניתי.
חוץ מזה אני פוגשת כמעט כל שבוע את החברים שלי מסאיג'ו. לרוב הם באים להירושימה ואנחנו הולכים לאכול איפושהוא ולהסתובב במרכז העיר.
אני ממשיכה גם עם הקליגרפיה, ואנחנו עושים תערוכה בחודש הבא! זה הולך להיות נחמד (אני מקווה...).
היפנית שלי משתפרת יותר ויותר, בגלל השיעורים המצויינים שיש באוניברסיטה, ובגלל שיש לי עכשיו טלויזיה, אבל בעיקר בגלל שהחלטתי לשנות גישה ופשוט להיחשף לשפה בכל דרך שאני יכולה, ולדבר אותה בכל הזדמנות. אפילו קניתי מגזין מקומי. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לזכור מילים משינון. שינון לא עוזר לי בכלל, רק חשיפה למילים. אז עכשיו, בגלל חשיפה מוגברת, אני יודעת איך אומרים "שפעת החזירים" ביפנית... רק על זה מדברים עכשיו בחדשות פה...
היה די מוזר לא להיות בארץ בפסח, וביום השואה יום הזיכרון ויום העצמאות. את פסח לא חגגתי, כי לא היה לי עם מי.אני לא מכירה פה בכלל יהודים או ישראלים. רק אכלתי מצות ששלחו לי. את יום השואה ציינתי בעיקר בזה שחשבתי הרבה על השואה והניצולים. חלקתי להם כבוד במחשבה. וביום הזיכרון ממש עמדתי בצפירה - שמעתי רדיו מהארץ ופתאום הייתה הצפירה, אז עמדתי. זה הרגיש מוזר. איכשהו, דווקא בימי הזיכרון ויום העצמאות, יותר מבחגים היהודיים, הרגשתי געגועים לארץ. אבל בעצם גם בפסח... זו תקופה נורא מיוחדת בארץ, ויש הרבה תחושה של ביחד, שהייתה נורא חסרה לי פה.
נראה לי שאסיים פה. חיבוק גדול לכולכם בארץ!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה