השבוע יצאנו ל-Golden Week, שזה שרשרת של חגים שמצטברים לכמעט שבוע שלם של חופשה. זה התחיל עם "יום שוֹווה" (שמו של הקיסר הקודם), ואז היה יום החוקה, יום ירוק, יום הילדים, ועוד יום אקסטרה להתאושש מכל החופשות. זו אחת החופשות הכי ארוכות שיש ביפן, והיא מתרחשת בעונה עם מזג אויר נוח יחסית, לפני עונת הגשמים (או לפחות אמור להיות). הרבה אנשים יוצאים לטייל ויש כל מיני אירועים ופסטיבלים.גם השבוע שלי היה עמוס בחגיגות. בשבת, אחרי הקליגרפיה, הייתי בפיקניק בפארק עם החברים מסאיג'ו (הכפריים האלה... פיקניק בפארק, נו באמת...) וביום ראשון היה פסטיבל הפרחים של הירושימה. זה אחד הפסטיבלים הגדולים בעיר, שהתחיל לפני שנים מחגיגות האליפות של ה-“Carps” (הקרפיונים), קבוצת הבייסבול של הירושימה, ואחת הקבוצות הטובות ביפן. הפעם לא היו חגיגות "קארפס", אבל היה מצעד ענק לאורך השדרה הראשית, דוכני אוכל, מזכרות וכולי, הופעות חיות, ותאורה מיוחדת עם נרות על המים בפארק השלום.
הפסטיבל נמשך שלושה ימים, אבל אני באתי רק ליום הראשון עם חברים. נדהמתי מכמות האנשים שהגיעו, אבל כיאה ליפן לא היו יותר מידי דחיפות, צעקות או ליכלוך (רעש היה בשפע), והכל התנהל בסגנון היפני המסודר והמאורגן. המצעד, האטרקציה הראשית של הפסטיבל, היה אירוע שמח וצבעוני, מין עדלאידע מקומית. הקבוצות שצעדו ייצגו אוכלוסיות שונות בעיר – תלמידי בתי ספר, אוניברסיטאות, ובתי ספר לריקוד, אזרחים זרים מארצות שונות כמו תאילנד, אינדונזיה וברזיל, נציגי תנועת הצופים (כן, יש את זה גם כאן, מסתבר), נציגי מכבי האש וחברות מסחריות כמו קוקה קולה (כי איך אפשר בלי קצת פרסומות על הדרך).
אחד החלקים המרכזיים במצעד היה של קבוצות של בתי ספר, אוניברסיטאות וחברות, שנשאו בובות נייר גדולות בצורת "אוֹריזוּרוּ", האוריגאמי בצורת העגור היפני. הם נשאו אותן כמו מיקוֹשי, שזה מעין בית נייד לאל המקומי, מעין ארון קודש שינטואיסטי שנישא על כתפיים בעזרת מוטות ארוכים. ה"אוֹריזוּרוּ" נחשב בהירושימה כסמל לתקווה ושלום, בעקבות סיפורה של סדאקו ססאקי, ילדה ששרדה את פצצת האטום כשהייתה בת שנתיים, ולכאורה לא נפגעה כלל, עד שבגיל 12 היא מתה מסרטן שנגרם כתוצאה מהשפעות הקרינה. הילדים בבית החולים שבו הייתה האמינו שאם יקפלו 1,000 צורו הם יחלימו, וזה נתן להם כוח ותקווה. גם סדאקו ניסתה לקפל 1,000 עגורים והאמינה בכל ליבה שתבריא.לפי גירסה אחת ששמעתי היא הצליחה להגיע ל-1,000 צורו, ולפי גירסה אחרת היא לא הספיקה. אחרי מותה חבריה לכיתה הקימו פסל לזיכרה בפארק השלום, ובו פעמון בצורת צורו. היא הפכה לסמל לסבל שהפצצה גרמה לילדים תמימים. ה"אוריזורו" שראיתי במצעד קושטו כל אחד בצבעים אחרים ונכתבו עליהם מסרים של שלום, ואחר כך בלילה שמו אותם בפארק עם תאורה מיוחדת.
זה האירוע המקומי הראשון שלי בהירושימה, ואני מרגישה שאני מכירה את העיר קצת יותר טוב בזכותו. מדהים אותי עד כמה נושא השלום קשור כל כך חזק לכל דבר בערך שקורה בעיר הזאת (או לפחות לדברים שמאורגנים על ידי העירייה). זה חלק כל כך מרכזי בזהות של העיר. כמו שכבר כתבתי, ביפן חשובה הזהות המקומית שלך, וכל מקום מתגאה במאפיינים שלו והדברים היחודיים לו. אולי יש לזה קשר לדת השינטו, שמתבססת על אלוהות מקומית. הירושימה של אחרי הפצצה אימצה לעצמה את הזהות הזו של "עיר השלום". הירושימה, ולא נגסאקי, למרות שגורל שתי הערים היה זהה. אני לא יודעת בדיוק מה הסיבה להבדל בין שתי הערים, אבל ברור שהירושימה יותר חזקה במסר שלה, ופונה באופן מאד ברור לכל העולם עם המסר הזה, מה שפחות נכון לגבי נגסאקי. מעניינת לי גם העובדה שהאוריזורו נישאו באותו אופן שנושאים מיקושי בפסטיבל שינטו. אולי זה מראה על מין קדושה שהירושימה מייחסת למסר השלום.עוד משהו שקשור למסר השלום הוא הנטייה בהירושימה לקוסמופוליטיות ורב-תרבותיות, ואפשר היה לראות את זה במצעד. אני לא בטוחה שבמקומות אחרים ביפן היו משתפים קבוצות של נציגים מארצות שונות במצעד הגדול של השנה. אולי אני טועה, אבל נראה לי שהירושימה יותר פתוחה בעניין הזה ממקומות אחרים. המארגנים עודדו תיירים לבוא לפסטיבל, ורצו גם לדעת מי בא ומאיזו ארץ. כשאן שאלה משהו באחד מדלפקי המידע, וראו שאנחנו זרים, מייד שלפו שאלונים והתחילו לשאול מאיפה באנו ואיפה אנחנו מתאכסנים, והופתעו לשמוע שאנחנו סטודנטים.
כמו תמיד כשאני מבקרת בפארק השלום, גם הפעם חשבתי הרבה על כל המסר הזה של שלום עולמי שמציץ מכל חור בסגנון יפני נלהב. כן, זה מאד נאיבי ואולי אפילו ילדותי, וזה עושה לי לפעמים קצת הרגשה של התנשאות כלפי ארצות כמו שלנו שנמצאות בקונפליקט עם השכנים, כאילו אומרים לנו "נו באמת, למה אתם הברברים נלחמים אחד בשני כמו חיות פרא ולא מתנהגים בצורה נאורה ותרבותית ומחייכים כל הזמן כמונו, היפנים שחיים בשלום ושלווה עם כולם?". לפעמים אני מרגישה כאילו הם אומרים "אם זה היה המצב אצלנו כבר מזמן היינו מוצאים פיתרון צ'יק צ'אק ועושים שלום". ויש בי לפעמים רצון לענות ולהגיד "אז אם אתם כל כך חכמים ויודעים יותר טוב, אז יאללה, בואו תעשו קסם שיהיה שלום במזרח התיכון, נראה אותכם"., ולהזכיר להם שלממשלת יפן לקח שנים של מלחמה עקובה מדם, כולל קרב מחריד באוקינאווה, הפצצות מהאויר על רוב הערים הגדולות, שתי פצצות אטום ופלישה רוסית לטריטוריות היפניות כדי שסוף סוף יפסיקו את המלחמה, וגם זה היה רק בגלל שהקיסר התערב. אז אל תדברו איתי על לעשות שלום.
אבל בפסטיבל ראיתי את השמחה של האנשים, וקראתי ( או ניסיתי לקרוא) את מסרי השלום על האוריזורו ועל הנרות המיוחדים שאחר כך שמו בפארק ושנכתבו על ידי תלמידי בתי ספר בעיר, וחשבתי שאולי בעצם זה כן צריך להיות כזה פשוט, או שזה יכול להיות כזה פשוט. והירושימה היא באמת כמו ילד שמסתכל בעיניים גדולות במבוגרים ושואל את השאלות הקשות, כמו הילדה בשמלה אדומה ושתי צמות ששאלה למה, וכל החיילים וכל התותחים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. וחוץ מזה, אם כל כך הרבה אנשים מתכנסים ביחד ושולחים את האנרגיות הטובות האלה על פני המים עם הנרות, אני מאמינה שיש לזה השפעה חיובית כלשהיא. חייבת להיות. תחשבו על זה.
על הביקור בנאגויה אכתוב בהמשך, ואז גם אשים את התמונות של הגולדן וויק. עכשיו אני מצרפת תמונות של אפריל בהירושימה, כולל סאקורה ותמונות מהמרפסת שלי. תהנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה