אחרי שראיתי את האורות הצבעוניים בפארק, כבר הייתי חייבת לחזור הביתה בשביל לארוז לנסיעה לנאגויה. נסעתי באוטובוס לילה, שזו חוויה בפני עצמה. זו הדרך הכי זולה ליסוע בין הערים הגדולות ביפן, וזה גם חוסך זמן כי נוסעים בלילה וביום אפשר לטייל. מצד שני זו לא בדיוק שנת לילה נוחה ונעימה, כי ישנים באוטובוס. הזמנתי את המקום דרך האינטרנט וזה היה מאד נוח בשבילי, כי לא הייתי צריכה לדבר עם מרכז הזמנות טלפוני (שזה בדרך כלל יותר קשה בשבילי להבנה), או ללכת במיוחד לסוכנות נסיעות. גם לא הייתי צריכה שיהיה לי כרטיס אשראי, אלא קיבלתי קוד ושילמתי בקונביני ("חנות נוחות"). כמה קלים ופשוטים החיים... וזה גם מאד משעשע שאפילו באוטובוס כזה, הכי זול שיש בערך, עדיין נותנים לך את כל חוויית שירות הלקוחות שנהוגה ביפן. אפילו חברת נסיעות מצ'וקמקת כזו נותנת לך מושבים נוחים, שמיכת פליז נעימה (צריך כאלה במטוס!), פחית תה קר, ואושיבורי (מגבת לחה לריענון). מלבד הנהג יש איש צוות נוסף שמראה לך איפה לשבת ולוקח לך את המטען (נזכרתי בכל החיילים עם הקיטבגים שנדחקים לדחוף אותם לתא המטען באוטובוסים אצלנו) וכורז את כל המידע החשוב ("כשאתה מרגיש לא טוב תודיע לצוות האוטובוס"...) ואפילו דואג שתחצה את הכביש בשלום ולכיוון הנכון כשעוצרים להפסקת ריענון (טוב, יש בזה היגיון, אתה הלום שינה – זה שלוש וחצי בלילה).
בנאגויה פגשתי את מיטל ודודו, שעברו לא מזמן לדירה משלהם, והתנחלתי אצלם לשלושה ימים. נורא שמחתי להתארח אצלם ולשנות אוירה. אמנם הטיול האחרון שלי היה לא מזמן, אבל החודש האחרון היה די אינטנסיבי והרגשתי שהפסקה תעזור לי. ביום הראשון הסתובבנו בנאגויה עצמה. זו עיר די גדולה ותעשייתית עם המון מקומות לעשות שופינג בעיקר... ליד הבית שלהם יש פסל בודהא ענק במקום די חבוי ולא בולט (עד כמה שפסל בגובה כמה מטרים יכול להיות לא בולט), והלכנו לראות אותו. את שאר היום בילינו בארוחת צהריים ובקניות באיזור אוּסוֹקאנון, שזה המון רחובות מקורים ומלאים בחנויות בגדים, חדשים ויד שניה, בכל מיני סגנונות מקוריים ומטורפים. אהבתי להסתכל על הטיפוסים שהסתובבו שם – הם היו צבעוניים לפחות כמו חנויות הבגדים שאליהן נכנסו. היה ברור שזה איזור הרבה פחות רשמי ומעונב מאיזורים אחרים של העיר. מדדתי כל מיני חולצות מעניינות ובסוף גם קניתי כמה במחירים מצחיקים.
אחר כך הלכנו לאיזור אחר שגם הוא איזור קניות, אבל יותר של מותגים וחנויות גדולות. זו תרבות הצריכה במלוא מובן המילה, אבל אפילו השפע העצום הזה שראיתי בנאגויה לא מתקרב למה שהבנתי שקורה באוסאקה או טוקיו. היה נחמד כשהגענו לכיכר קטנה שהיו מופעי מוזיקת פולק. רק חבל שהגענו בסוף... הזמר היה די טוב וקצת מוזר, ובסוף כולם עשו לו "באנזאי", מה ששיעשע אותי (זה לא אמור להיות קריאת מלחמה?).
ביום הבא נסענו (עם חברה של מיטל ודודו שהצטרפה) לאיסֵה, עיירה במרחק שעתיים נסיעה מנאגויה. איסֵה היא בהרבה מובנים המרכז הרוחני של יפן, ובה נמצא מקדש השינטו החשוב ביותר, איסֵה ג'ינגו. אומרים שהוא
日本人のふるさとの心מולדת הלב (או אולי הנשמה) היפנית. שם נמצאים המקדשים של אלת השמש אמאטרסו אומיקאמי ושל טויוקֵה אומיקאמי, אל החקלאות והתעשיה, וגם של כל מיני אלים קטנים ופחות חשובים. בנייני המקדשים בנויים בסגנון מיוחד שלא דומה לאף מקדש שינטו אחר ביפן, סגנון מאד פשוט וגס לכאורה עם גגות משופעים מכוסים טחב, מעץ ובלי מסמרים, ויפני "טהור", בלי השפעות סיניות או אחרות. זה סגנון בנייה עתיק מאד, אבל הבניינים עצמם חדשים, וזה עוד משהו שמיוחד במקום הזה. ליד כל אחד משני המקדשים העיקריים יש שטח ריק זהה בגדלו שנועד לבניית המקדש מחדש, מקדש שיהיה זהה לקודם עד לפרטים הקטנים ביותר. כל עשרים שנה מעתיקים בדיוק מושלם את כל המבנה, קורת עץ אחרי קורת עץ, ואז בטקס מיוחד מעבירים את האוצרות הקדושים מהמקדש הישן לחדש ושורפים את הישן. זה קורה כבר בערך 1,300 שנה, ולפי האמונה בכך מתחדשת הברכה שהאלים מעניקים ליפן ולעם היפני. זה קצת מורכב, מקווה שלא שכחתי משהו...
אולי זה רק הדמיון שלי, אבל כשהיינו שם יכולתי להרגיש משהו אחר באויר. הכל מאד "מחובר לטבע", סליחה על הקלישאה, כיאה לדת השינטו שהיא דת של אלי טבע. המקדש של אלת השמש נמצא ליד הנהר, והכל מוקף בהרים ויערות. מה שאולי תרם לי לכל האוירה הזו היה הגשם, שפשוט לא הפסיק לרדת מהרגע שהגענו עד הרגע שעזבנו. עכשיו, כשאני יבשה והרגליים שלי לא רטובות וקרות, אני יכולה להעריך את החוויה ולהגיד שהיה מאד מיוחד להיות באיסֵה, כשכל צעד שלנו הזכיר לנו שהטבע הגדול לא בדיוק מתאים את עצמו למה שבני האדם רוצים באותו רגע. אבל כשהיינו שם זה ממש הגביל אותנו והסיח את דעתנו. באתי עם נעליים די פתוחות ומבד, שהיו הדבר הכי לא מתאים לנעול בכזה מזג אויר, ותוך זמן קצר הן היו ספוגות מים. ברחובות הצרים שבנויים בסגנון תקופת אדו נדחקו המון אנשים שתימרנו את דרכם בין המטריות והשלוליות, והיה קשה מאד למצוא מקום יבש ולא יקר לאכול בו.
היה מעניין לראות את המבקרים במקדשים. להפתעתנו, ובניגוד למקומות אחרים בהם היינו ביפן, כמעט לא היו שם תיירים זרים. האנשים סביבנו היו רציניים יחסית, אפילו הצעירים, והסתדרו בתורים ארוכים בשביל הזכות להגיע עד המקדש של אל זה או אחר, להטיל מטבע, למחוא כף ולבקש את ברכת האלים. הרגשתי שבמקום הזה אני דווקא לא צריכה לעשות כמותם. בדרך כלל כשאני במקדש שינטו אני שמחה לחוות את מחיאת הכף, צלצול בפעמון, זריקת המטבע וכו', אבל הפעם משום מה הרגשתי שזה לא יתקבל בברכה, ושאני לא צריכה לעשות את זה. הרגשתי שכאן קורה משהו מאד מאד יפני שאני באמת לא אוכל להבין עד הסוף או להרגיש עד הסוף. אומרים שיפנים הם לרוב לא ממש דתיים, אבל מה שראיתי היו בהחלט טקסים דתיים וזה בהחלט מקום דתי וקדוש. הוא כל כך קדוש, שבעצם לשני המתחמים הראשיים אסור לאנשים רגילים להיכנס. הם מוקפים בגדרות עץ שאפשר להציץ מעליהן (בלי לצלם), והיחידים שמורשים להיכנס הם כוהני השינטו והמשפחה הקיסרית (שגם הם כוהני שינטו בעצם).
האוירה המיוחדת שהייתה באיסה השפיעה על כולנו וגרמה לנו להתחיל לדבר על דברים כמו דת ואמונה.זה סוג של שיחה שמזמן לא היה לי עם אנשים. וזה גם גרם לי להתחיל לחשוב על סוג הקשר שיש לי עם היהדות, ואם יש מקום בעולם שיש לו משמעות דתית בשבילי. אולי ירושלים? אני לא יודעת...
אם לסטות לרגע מהסיפור על הטיול שלי, לאחרונה נתקלתי במקרים של מיסיונריות שדי עיצבנו אותי. באוניברסיטה אחרי ארוחת הצהריים ישבתי בחוץ לבד, והתכוננתי לקום וללכת לספרייה. פתאום ניגשה בחורה יפנית והתחילה לדבר איתי. זה היה מאד יוצא דופן. אנשים בקמפוס בדרך כלל לא יפנו למישהי סתם ככה. היא שאלה אותי מאיפה אני, והזמינה אותי כשהשיחה התפתחה לבוא לכנסייה שלה, לשמוע את מקהלת הגוספל שהיא שרה בה. בדרך כלל הייתי שמחה להזמנה כזו בגלל המוזיקה, אבל היא אמרה שהיא נוצריה ושאלה אם אני גם. לא בטוחה אם היא בכלל ידעה מה זה יהודיה. היא כבר רצתה להחליף מספרי טלפון ואני לא ממש התלהבתי. זה היה ברור שהיא רוצה לצרף אותי לאמונה שלה. היה עוד מקרה שאפילו קצת הטריד אותי – קבוצה של יפנים שנראו בגיל אוניברסיטה נכנסו איתי למעלית בבית. הם אמרו שהם מבקרים חברים אבל לא היו להם תגים כמו שהחוקים בבית דורשים. שאלו מאיפה אני, וכשאמרתי שאני מישראל, הבחורה אמרה שהיא נוצריה. אם זה הדבר הראשון שמישהו אומר על עצמו תהיו בטוחים שהוא ירצה שגם אתה תהיה... הסתבר שאחד מהם גם לומד באוניברסיטה שלי וזה קצת מטריד אותי. מאד מעצבנת אותי השיטה שלהם כי זה למכור משהו בלי להודות שזה מה שאתה עושה. זה לנסות למשוך אנשים בשיטות שגובלות ברמאות. אני בטוחה שהתחילו לדבר איתי כי אני זרה. אולי חשבו שאני כבר נוצריה בעצם, ושאם לא, אני בטח בודדה בארץ זרה ומחפשת נחמה רוחנית שאותה אוכל למצוא בחיק הנצרות, וזה ניצול ציני של רגשות של אנשים, לדעתי.
זהו להפעם. שמתי את התמונות מגולדן וויק, כולל פסטיבל הפרחים, במצגת כרגיל.
3 תגובות:
לא קל עם הנוצרים המיסיונרים האלו, הא?
כבר ככה יש להם מאמינים רבים ברחבי העולם (הרבה יותר ממה שיש יהודים, זה מה שבטוח), אבל הם עדיין לא יהיו מרוצים עד שכל העולם יאמין בישו.
אחד הידידים היפנים הנוצריים שלי פירסם בפייסבוק ווידאו שטוען שצריך לגרום ליפנים להאמין בישו כי יפן אומללה ללא הנצרות. הלוואי שהרבה מדינות היו יכולות להיות מסכנות כמו יפן. ^^
אבל כל מקרה לגופו, כמובן. כבר כמה חודשים אני הולכת מדי פעם לכנסיה של היפנים הנוצריים שלומדים עברית אצלנו, בעיקר בגלל שאח"כ יש אוכל יפני וכולם מפטפטים; ובמיוחד מכיוון שלא מתעסקים באמונה מהרגע שנגמרת התפילה. ומתברר שכמה מהאורחים היפניים שמגיעים מת"א באים כמוני בשביל האוכל והחבר'ה (ולא בשביל התפילה, מאחר והם בעצמם חסרי-דת).
בכל מקרה, בזמן התפילה שלהם אני יושבת בשקט וחושבת כמה אפשר להיות נאיביים ולהאמין בדברים האלו. וכשאנחנו שרים, אני דואגת בכוונה לא לקרוא את Iesu ("ישו" ביפנית).
בעצם, כל שיר שלהם יכול להיות שיר פופ קיטשי על איזה מאהב רומנטי, אם רק לא חושבים על אלוהים באותו הרגע (מה שלא קשה במיוחד כשאתה כמעט אתאיסט גמור).
אולי אני נחשבת בתור אוכלת-חינם, אבל לפחות אני לא מעמידה פנים שאני באה בשביל התפילה. זה עדיף על מיסיונרים שמנסים לדחוף את הדת שלהם ואח"כ טוענים שהם "לא מנסים לנצר אותך או משהו בסגנון...".
Erez was here ;-)
הי אסתי, אני שמחה שאת קוראת :-)
אכן לא קל...
אין לי בעיה עם אנשים אחרים שמאמינים בזה, אולי זה נאיביות ואולי לא. אבל הדרך שבה הם מנסים לשכנע אותך ולפתות אותך להצטרף היא בהחלט לא נאיבית, ומבחינתי היא גרועה יותר משיטות מכירה נודניקיות למיניהן, כי שם את לפחות יודעת מהתחלה שמנסים למכור לך משהו...
ארז - שמחה שהיית פה :-)
הוסף רשומת תגובה