שאלות אישיות

כשמישהו חי תקופה מסויימת בתוך תרבות שונה משלו, הוא מתחיל לחשוב שכבר התרגל אליה, והתגבר על ההלם התרבותי הראשוני. הוא מתחיל לחשוב שבעצם ה"מקומיים" לא עד כדי כך שונים ממנו, ואין כזה פער גדול בין התרבויות. בדיוק אז, מגיע הרבה פעמים מצב שגורם לו לזרוק לפח את כל זה ולהגיע למסקנה הפוכה לגמרי - שהוא לא מבין איך לעזאזל הם חושבים! מה שחשב שהבין קודם לגבי התרבות האחרת עומד במבחן, והוא צריך לתקן את התפיסות שלו.

כזו חוויה הייתה לי בזמן האחרון עם יפנים שיצא לי לדבר איתם. ככל שהרמה של היפנית שלי משתפרת, יש לי שיחות עם יותר אנשים, והן יותר ארוכות. זה עדיין הרבה יותר שטחי ממה שהיה אם הייתי מדברת עברית או אנגלית, אבל זה גם משהו. בשיחות כאלה, קרה לי הרבה פעמים ששאלו אותי שאלות שנתפסו אצלי כמאד אישיות, שאלות שהביכו אותי ושלא ידעתי מה לענות עליהן. הייתי המומה והופתעתי מאד, כי לא ציפיתי מהם למשהו כזה. לחברה היפנית יש סטיגמה של חוסר ישירות ושל סגירות. אבל כנראה שזה לא מדוייק! הנה כמה דוגמאות:

התחלתי ללכת פעם בשבוע ל"קפה אנגלית" באוניברסיטה קטנה בהירושימה. הסטודנטיות (זו אוניברסיטה לבנות בלבד) באות ומדברות איתי באנגלית על נושאים שהן בחרו, כדי לתרגל את השפה. בתוך החדר השיחה היא כמובן באנגלית בלבד, אבל הרבה פעמים יוצא שאני הולכת הביתה אחרי שהזמן נגמר ופוגשת חלק מהבנות בתחנת הרכבת, ואז אנחנו מדברות גם ביפנית. בסיטואציות כאלה - שקרו עם בנות שההיכרות שלי איתן הייתה משהו כמו חצי שעה - קרה לי לפחות פעמיים ששאלו אותי אם יש לי חבר. זה היה לי מוזר, וקצת הביך אותי. זה לא התיישב לי עם חוסר הישירות והנימוס הרב שהתרבות היפנית מפורסמת בהם. יותר מזה, באחת הפעמים אף סטודנט לא הגיע, אז דיברתי עם אחד המורים לאנגלית שם, שזו הייתה הפעם השנייה או השלישית שפגשתי אותו. אחרי שיחה מנומסה על מזג האויר או משהו כזה, הוא שאל אותי "נו, אז מה חדש אצלך? יש לך איזה חדשות טובות, למשל בקשר לחבר - יש לך חבר?" הייתי די בהלם... זה גבר מבוגר, לפחות בן חמישים. אם זה היה בארץ, הייתי מרגישה שזה יכול להיות סוג של הטרדה מינית! :-) עניתי משהו אחר שלא קשור. אבל לא נראה לי שהוא התכוון להטריד אלא רק לפתח שיחה.

עוד מקרה מוזר היה בכיתה. שיעור יפנית, אנחנו לומדים ביטוי בדיקדוק שמשמעותו "למרות ש-", ומשפט הדוגמה שהמורה מבקשת ממני לקרוא בקול אומר "למרות שהוא גבר, הוא נראה כמו אישה". ואז היא שואלת אותי: "איזה גברים את מעדיפה? גברים נשיים או גברים גבריים וחזקים?" הייתי די בהלם. בהתחלה חשבתי לרגע שלא הבנתי את השאלה. עניתי משהו (לא זוכרת מה) רק כדי להוריד אותה ממני, אבל זה היה מוזר... זה ממש לא משהו שאתה מצפה ממורה לשאול אותך באמצע שיעור...

עוד שאלה שנשאלתי יותר מפעם אחת היא "מה החלום שלך?". גם כאן, שאלו אותי אנשים שמכירים אותי היכרות שטחית מאד. אני לא בטוחה, אבל נראה לי שאחת הפעמים הייתה כשעשיתי מצגת על ישראל לתלמידי חטיבת ביניים. וכשהייתי במצגת שחברתי דיאנה עשתה על רומניה (לאנשים מבוגרים), שאלו גם אותה את השאלה הזו. הכוונה היא בעצם מה אתה רוצה לעשות בעתיד, אבל הקלות שבה הם משתמשים במילה "חלום" הפתיעה אותי ושעשעה אותי. וכמובן, אצל בחורה חסרת החלטיות לגבי העתיד שלה כמוני, זה יכול לגרום די להרגשה של חוסר ביטחון.

זה רק אני, או שזה באמת אישי מידי בשביל שיחות שכאלה? אני שואלת את האנשים מהדור שלי: נגיד שאתם באירוע חברתי ומתחילים לדבר עם אנשים חדשים. אם אתם סקרנים לגבי דברים כאלה (ולא מנסים להתחיל איתם) תשאלו ישירות, או שתנסו לגשש או לחכות עד שזה יעלה לבד? אני בחורה ביישנית הרבה פעמים, ואולי אני שומרת על הפרטיות שלי יותר מאחרים, מה שגרם לי להגיב ככה. אבל נראה לי שגם אם אתה לא ביישן במיוחד אלה שאלות יוצאות דופן. לא? מה אתם אומרים?

עוד דבר שחשבתי עליו הוא - אולי אלה שאלות שהם שואלים בעיקר כי אתה זר ומערבי, והסטיגמה שלהם לגבי התרבות שלך כיותר פתוחה וישירה מאפשרת להם לפרוץ גבולות שהם לא יכולים לפרוץ בתרבות שלהם. האם הם מדברים ככה גם בינם לבין עצמם? מיטל, יפתח, ויקטוריה - מה אתם אומרים?

ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי שזה העניין. הם מניחים שאתה פתוח יותר מהם ושהם יכולים לפרוץ גבולות ולשאול אותך מה שמתחשק להם בלי להתחשב בפרטיות שלך, כי אתה לכאורה כבר רגיל לזה מהתרבות שלך.

יש גם מצב הפוך שבו אנשים מרגישים לגיטימציה לחשוף בפניך דברים אישיים שלהם, שלא היו חושפים בפני אנשים יפניים עם רמת היכרות זהה. מקרה כזה קרה לי בשיעור אחר. בתחילת הסמסטר השתתפתי בשיעור של סוציו-בלשנות שנערך באנגלית ע"י מורה אמריקאית והיו בו רק שלוש תלמידות: דיאנה, אני, ועוד מישהי יפנית. המרצה התנהגה באופן מאד חופשי וממש לא ב"דיסטנס", והתעקשה שנקרא לה קרול ולא רינרט-סנסיי, מה שכמובן מאד לא מקובל באוניברסיטה ביפן. היא גם סיפרה, כדוגמה למשהו שניסתה להסביר, משהו די אישי על המשפחה שלה. קצת אישי מידי לטעמי, אבל מילא. זו בחירה שלה. העניין הוא שאחרי כמה זמן, בלי יותר מידי קשר לנושא הדיון, הסטודנטית היפנית התחילה לדבר על החבר שלה ואיך היא לא יודעת אם יציע לה נישואים או לא, ומתלבטת מה לעשות אם כן, כי אז היא תצטרך לעבור איתו למקום אחר ביפן בשביל העבודה שלו, ולוותר על משהו מהשאיפות האישיות שלה. זה היה מאד מאד אישי! דיאנה מכירה אותה קצת אבל הן לא חברות מאד טובות. והמורה הכירה אותה משנה קודמת, אבל כמובן שהיא רק מורה שלה. ואני פגשתי אותה פעם ראשונה כמה ימים לפני זה. אני לא רגילה שאנשים מדברים ככה עם מי שהם מכירים היכרות די שטחית שכזו הייתי בהלם טוטאלי. אחר כך דיברתי על זה עם דיאנה והעלינו השערה לגבי זה. בחברה היפנית הגבולות הם מאד חזקים וברורים. ככל שאתה מתבגר יש יותר ויותר חוקים לגבי מה מותר להגיד בחברה ומה אסור, מה מותר לחשוף מעצמך ומה לא. זה יותר חזק מבחברות אחרות ונעשה מגיל מאד קטן. וכשיש גבולות חיצוניים כל כך חזקים, חלק מהאנשים לא מפתחים גבולות פנימיים חזקים. "גבולות פנימיים" זה מה שאנחנו פועלים לפיו כשאנחנו במצב חברתי קצת מעורפל ואין חוקים חברתיים ברורים לגבי מה לחשוף מעצמנו. זה סוג של אינסטנקט, ששומר עלינו מלחשוף יותר או פחות מידי מעצמנו, מה שיכול לפגוע בנו ובאחרים. אבל כשאין לך יותר מידי ניסיון של מצבים חברתיים מעורפלים, כשיש חוקים והכל ברור, האינסטינקט הזה נחלש או לא מתפתח. ואז, כשאתה נמצא במצב שלא ברור מה לעשות - כלומר כשיש מולך מישהו מתרבות אחרת, והוא חושף מעצמו באופן שלא היה מקובל בתרבות שלך, ואין גבולות חיצוניים שיאמרו לך איך אתה צריך להתנהג - במצב כזה אין לך גם גבולות פנימיים שישמרו עליך, ואתה פורץ הכל וחושף הכל. היא פירשה את הפתיחות של המורה כאישור להוציא הכל ולדבר על הכל.(לדעתי יש גם פירוש אחר, של מבוכה והתרחקות עד כדי ניתוק מגע, אבל לזה אין לי דוגמה ספציפית).

ממש ניתוח פסיכולוגי עשיתי פה הא?... :-)

לגבי הרקע לשאלות כמו "מה החלום שלך?", יש לי הרגשה שליפני הממוצע יש פחות לגיטימציה להתלבט לגבי העתיד מאשר הישראלי הממוצע. היפני צריך לסיים תיכון, ללכת לקולג', ובסוף השנה השלישית של הקולג' (שנמשך 4 שנים) הוא צריך כבר לחפש עבודה רצינית ולדעת מה הוא רוצה לעשות עם עצמו. זה מה שכולם (כמעט) עושים. אז מחוסר ברירה הם כבר מוצאים לעצמם איזה חלום... השימוש במילה חלום, לפי מרליס חברתי, הוא בגלל נטייה שיש ליפנים לאידיאלים ואסתטיקה. זו פשוט מילה יפה. היא גם אמרה לי שזה היה חלק אינטגרלי משיחה לדוגמה בין סטודנט זר ליפני בספר לימוד היפנית שלה.

כמובן, יכול מאד להיות שהתפיסות שלי מוטעות לגמרי ושיש הסברים אחרים לכל זה. אולי החברה היפנית משתנה. אולי היא אף פעם לא באמת הייתה כמו שאומרים עליה. ואולי השאלות האלה לא נחשבות כאן בכלל לשאלות אישיות שפולשות לך לפרטיות, אלא לשאלות לגיטימיות, כמו איפה אתה גר.

מעניין, נכון?

אני אשמח לתגובות!

מתישהו אני מקווה לכתוב את זה גם ביפנית ולשמוע את התגובות של הקוראים היפנים שלי.