הדבר העיקרי שיש לראות באיווקוני הוא גשר קשתות מעל הנהר. זה לא רק גשר יפה, אלא לפי מה שהצלחתי להבין הוא בנוי רק מעץ, אפילו בלי מסמרים, וזה אמור להיות פלא הנדסי או משהו כזה. אני בכל זאת התרכזתי יותר במראה של הגשר ואיך אפשר לצלם תמונות מעניינות שלו. כשעוברים את הגשר מגיעים לפארק נחמד, ובמקרה ביום שהגענו היה שם איזה פסטיבל מקומי, מה שאיפשר לנו לחזות בהופעות של ריקודים מסורתיים לצלילי מוזיקה מקומית. המוזיקה נשמעה לי באופן מוזר קצת כמו מוזיקה מזרחית בארץ, או אפילו כמו מוזיקה ערבית: איטית וקצת "בכיינית" עם סילסולים (אבל בלי הדרבוקות). הריקוד היה איטי ומשעמם רוב הזמן... אבל בכל זאת זו הייתה חוויה נחמדה לראות את זה. אכלנו ארוחת צהריים בפארק. זוכרים את עוגת הסושי הענקית שצילמתי בשוק שמול תחנת הרכבת בביקור הראשון שלי בהירושימה? מסתבר שזה סושי בנוסח איווקוני, והוא די טעים: שכבות של אורז עם כל מיני תוספות, בלי אצה (סוג של צ'יראשי-זושי), ועם איזה צמח שנותן לו טעם מיוחד. כל "עוגה" כזו יכולה להאכיל 150 איש, לפי מה שמספרים... אכלנו גם מאפה מטוגן של "רֶנקון" - שורש לוטוס. וקינחנו בגלידה - שמי שמכיר את אן יודע שזה מאד יוצא דופן בשבילה. אני אכלתי בטעם "סאקורה" (שזה לא אותו דבר כמו טעם דובדבן, נראה לי). איווקוני היא דוגמה לאחד הדברים שאני אוהבת ביפן - הדגש על המאפיינים המקומיים. זו ארץ גדולה מספיק כדי שיתפתחו מנהגים שמבדילים בין מקום אחד לשני, והיפנים מאד נהנים להתגאות במאפיינים של המקום שהם באו ממנו, ולחוות את הדברים המיוחדים שיש במקומות אחרים, לדוגמה אוכל (גם בישול וממתקים וגם חומרי גלם שמגדלים במקום), אמנות מקומית, חי וצומח , תופעות טבע כמו מעיינות חמים,וכו'. בדרך כלל גם מציעים במקום מזכרות שקשורות לזה, כדי שהמטייל היפני יוכל להביא למשפחתו וחבריו מתנה מהטיול. מה שאני אוהבת בזה בתור זרה הוא שאני מרגישה שאני מבקרת במקום שונה ממה שהייתי עד עכשיו, אף על פי שנסעתי רק שעה וחצי ברכבת. זה תורם לגיוון של החוויות. חוץ מזה, אם אתה זר שחי במקום קטן יחסית ולא באחת הערים הגדולות כמו טוקיו או אוסאקה, זה יוצר קשר בינך לבין המקומיים וגורם לך להרגיש יותר שייך. אם אתה גר שם מספיק זמן אתה יכול אפילו להמליץ ליפנים שבאים לטייל ממקום אחר בארץ "אתם חייבים לנסות את האוקונומיאקי שלנו" או משהו כזה... אפילו לסאיג'ו, למרות שהיא עיירה קטנה, יש מאפיינים מקומיים משלה, שבעיקר קשורים לתעשיית הסאקה.
אחרי ששבענו, המשכנו לטייל בפארק וראינו בובות מסורתיות של "חג הבנות" ונחשים לבנים במוזיאון קטן. עלינו ברכבל לראש ההר, שם יכולנו לחזות בנוף המדהים של העיר מלמעלה, כולל הנהר עם הגשר והמפרץ. מנקודת התצפית הלכנו בתוך היער לטירת איווקוני, שהיא עכשיו מוזיאון שמוצגות בו חרבות סמוראים ודברים דומים. כשהתחלנו לחזור לכיוון הרכבל עלו בשביל מולנו שני גברים יפנים מבוגרים, אולי מקומיים, שאמרו שלום והתחילו לדבר איתנו. אחרי בערך שתי מילים אחד מהם, פחות או יותר בלי לבקש רשות, כרך את זרועותיו סביב הכתפיים של שתינו כשהשני צילם, ואז להפך. היינו קצת בהלם: "אה, אוקיי..." אבל שיתפנו פעולה. כשפגשנו אותם שעה וחצי אחרי זה למטה על הגשר, והם שוב רצו להצטלם איתנו ואמרו שאנחנו "בּפפּין" (מילה שאחרי זה הבנתי שהיא אומרת "חתיכה" או משהו כזה), זה כבר היה פחות משעשע וטיפה מטריד. זו לא הפעם הראשונה שיפני ברחוב מבקש להצטלם איתי, ואף פעם לא הבנתי את זה. מילא אם אתה יפני שמטייל בארץ ורוצה תמונה עם ה"ילידים" המקומיים, אבל מה הטעם להצטלם עם זרים שמטיילים ביפן, ודיברת איתם בדיוק שתי מילים וחצי? אולי זה השיער הבהיר של אן או התלתלים שלי ש"עשו להם את זה", לא יודעת... לי זה קצת מוזר...
הלכנו למקדש הקטן והחמוד שבפארק, אחרי שירדנו מההר, ואמרנו שלום לאלים, וגם לחתול שהתחמם שם בשמש והתנהג כאילו שהוא בעל הבית האמיתי. זרקנו מטבע של 5 יין למזל, מחאנו כפיים, וקנינו "אומיקוג'י" (פתק אישי עם גילוי עתידות) שאותו צריך לקשור על ענף העץ הקרוב אחרי שקוראים. היה כיף!
ביום הבא היה טקס הסיום של הקורס שלנו. כולם התלבשו יפה - הרבה בבגדים מסורתיים. הלוואי ולי היו כאלה! זה נראה כל כך הרבה יותר נוח ויותר קשור אליך מאשר החולצה הלבנה המכופתרת שאני לבשתי. קראו בשמות של כל המסיימים והיינו צריכים בתורנו לקוד ולקבל את התעודה מראש הקורס. היה קטע קצת מביך כשהמורה שהקריא את השמות דילג עלי וקרא את השם הבא אחרי. כשאני ועוד אנשים עשינו פרצופים מופתעים הוא הבין שדילג עלי ותיקן את הטעות. איש נחמד, אבל לא מהמאורגנים שפגשתי...
ה"נאום" שלי על ים המלח עבר בסדר, ושמחתי שהחלטתי לכתוב על הנושא הזה, כי בהשוואה לדברים שאנשים אחרים עשו נראה לי שזה היה די מעניין - חלק מהנאומים היו רק רשימה של עובדות על המדינה שלך וזה יכול להיות מאד משעמם, בעיקר אם זה האדם ה-15 שעושה את זה. אנשים צחקו במקומות הנכונים של המצגת שלי, ואחרי זה זוג שהם משפחה מארחת של אחד הסטודנטים באו ואמרו לי שהם היו בים המלח (בצד הירדני אמנם) וזה עשה להם נוסטלגיה, אז שמחתי שלפחות אותם זה עניין.
כמה אנשים רצו שאני אשים כאן את הסרט עם הנאום שלי. זה די מביך והאיכות גרועה, וזה גם רק חלק מהנאום (השאר היה כבד מידי), וחוץ מזה רובכם לא תבינו מה אני אומרת, כמובן, אבל לפחות תוכלו לקבל את הרושם של מה שהיה.
כמו שהזכרתי, בטקס היו נוכחות המשפחות המארחות שלנו. שלי לא יכלו לבוא, לצערי, אבל זה לא שינה לי יותר מידי. הם נתנו לנו מתנה סמלית והצטלמו איתנו בסוף הטקס. כשאני כותבת "הצטלמו" אני לא מתכוונת רק לתמונה הרשמית עם כל המורים וכל הסטודנטים. אני מתכוונת לחצי שעה לפחות של צילומים. כל פעם שרציתי להצטלם עם חברים שלי, אחד מהם היה נדחף! בעצם הייתי צריכה לכתוב "אחת" כי אלה היו בעיקר נשים, וחלק מהן היו ממש אגרסיביות - הן היו לוקחות אותך במרפק וסוחבות אותך לקצה השני של החדר, שם חיכתה החברה שלהן עם המצלמה. ואחרי שמישהו העלה את הרעיון של תמונה שבה כל אחד מחזיק את הדגל שלו, בכלל הייתה התנפלות... עכשיו אני יכולה לצחוק על זה, אבל באותו יום זה היה די מעצבן. זה יצר הרגשה כאילו אנחנו מין בובות שלהם שהם יכולים להלביש בבגדים יפים, לצלם, ולהראות לחברים שלהם שיראו כמה הם קוסמופוליטיים. בתמורה לאירוח, הם מצפים לשיתוף פעולה מצדך במשחק שלהם. אתה צריך לחייך יפה, להחזיק את הדגל שלך ולהגיד תודה. לפעמים יש הרגשה שבשבילם אתה לא מישהו מבוגר שבמקרה לא שולט בשפה שלהם, אלא מין אובייקט או ילד חמדמד. אל תבינו אותי לא נכון, אני חושבת שהם אנשים טובים, ויש להם הרבה חום ואהבה לתת, והם באמת עוזרים. אבל הסיטואציה עשתה לי הרגשה לא נוחה, ושמחתי שהמשפחה המארחת שלי לא הייתה שם להשתתף בקרקס הזה.
לפני שאני אסיים, הנה עוד סיפור או שניים על חיי ביפן:
אחד, נראה שנועדתי להסתבך עם המערכת... הפעם זה היה אחד מבתי הסטודנטים שנרשמתי אליהם. התקשרו אלי ביום של טקס הסיום והודיעו לי שהתקבלתי! כמובן ששמחתי. אבל, בהיותי לירון, לא יכולתי סתם להגיד תודה ו"אני אבוא בראשון לאפריל". לאאאא... אני הייתי חייבת "להיות הוגנת" ולהזכיר להם שנרשמתי לעוד מקום, ואם אתקבל לשם יכול להיות שאלך לגור שם, אבל התשובה תבוא רק בעוד שבוע, ואם לא אכפת להם לחכות עד אז. את כל זה אמרתי ביפנית מאד מגומגמת, ומהתשובה לא הבנתי כלום, חוץ מזה שזו בעיה גדולה. העובד שהתקשר אלי לא עשה שום מאמץ אפילו הכי קטן לדבר יותר לאט או במילים יותר פשוטות (אנגלית זו כבר בקשה הרבה יותר מידי גדולה) , וכמובן שכשהעובדת היחידה שמדברת אנגלית התקשרה אלי מאוחר יותר, הייתי בטקס ולא יכולתי לענות. כשחזרתי אליהם היא כבר לא הייתה, ואני שוב לא הבנתי כלום ממה שהבנאדם ניסה להגיד לי. אבל, בהיותי לירון, לא יכולתי פשוט להגיד לו, "מצטערת, לא מבינה אותך, תתמודד". לאאאא... הייתי חייבת לתת את הטלפון לאן, שמבינה יותר ממני יפנית מדוברת, כדי שתעזור לי. הסתבר שהם דרשו ממני להחליט באותו רגע ממש אם אני רוצה לגור שם או במקום השני, למרות שאני עוד לא יודעת את התשובה מהמקום השני. הם לא הסכימו אפילו לתת לי דחייה למחר (מה שהייתי מקבלת ממילא אם הייתי אומרת שאני לא מבינה אותם...), ואן אמרה שהם רמזו לה שבגלל כל הבלאגן, בכל מקרה אני לא רצויה שם, ושעדיף שאני פשוט אגיד, "הבנתי , אני מבטלת רשמית את הרשמתי, תודה", מה שעשיתי. הדם עלה לי לראש, כי הם ידעו שנרשמתי לעוד מקום, ואם הייתה להם בעייה עם זה הם יכלו פשוט להגיד את זה מראש ולחסוך הרבה זמן וטרטורים. הייתי מאד מתוסכלת, ורק אחרי שעבר קצת זמן הבנתי עד כמה לקחתי את זה יותר מידי ללב. עכשיו אני לא מודאגת, כי רמזו לי שקיבלתי את המקום השני (התשובה הרשמית אמורה להיות היום. תחזיקו לי אצבעות!), אבל זה גרם לי לחשוב על כל תרבות העבודה פה, בעיקר על חוסר הגמישות והחשיבה קצת מחוץ לקופסה. היפנים יכולים להיות מאד יעילים ולתת שירות מצויין , ולתת לך הרגשה שעוזרים לך, אבל רק אם זה במסגרת התפקיד שלהם וההוראות שנתנו להם. אם יש מצב קצת חריג, הם לא יודעים מה לעשות, וזה מבלבל אותם.
עוד סיפור הוא עניין הציונים על הקורסים שעשיתי פה בחצי שנה האחרונה. כידוע עשיתי מבחנים לפני חודש, וכמובן, בהיותי לירון, השקעתי את האם-אמא שלי (אל תעלבי אמא, זה רק ביטוי) בלמידה אליהם. ובהיותי לירון, כשהתעודה שנתנו לי בטקס הסיום אמרה רק ש"השתתפתי בקורס האינטנסיבי" (זה לא נכון, אגב), לא יכולתי סתם להניח לזה. באתי למשרד לשאול את סאיטו-סאן על מבחני סוף הקורס. מסתבר שלא רק שהם לא פירסמו את הציונים במערכת הממוחשבת או על הלוח או משהו כזה, אלא גם הם לא שומרים את כל המבחנים במקום אחד ואני צריכה ללכת ולדפוק על דלתו של כל מורה ולבקש בנימוס לראות את המבחן שלי כדי שאוכל ללמוד מהטעויות שעשיתי. רק שזה קצת בעייה כי רובם בחופשת סמסטר עכשיו, מה אפשר לעשות. ובקשר לרקורד רשמי של הקורסים שלקחתי, שדרוש,נגיד, סתם מחשבה פרועה, בשביל האוניברסיטה החדשה שלי, זה כבר באמת מסובך... אחרי מחשבה עמוקה שלקחה יום שלם, סאיטו-סאן התקשרה אלי ואמרה "אני רואה את הציונים שלך פה, ובאמת אין לך מה לדאוג, הם מאד גבוהים, רואים שלמדת הרבה. אז אל תדאגי בקשר לאוניברסיטה החדשה שלך"... אוקיי, אני שמחה שאת יכולה לראות אותם, חשבתי, אבל את לא חושבת שגם לי מגיע - סתם מחשבה פרועה - נגיד, לראות אותם או - זה כבר באמת מהפכני - לקבל אותם על נייר? לקח לי הרבה זמן להביא אותה להבנה של מה שאני רוצה,ושזה לא רק בשביל המקום שאני הולכת אליו עכשיו, אלא גם כדי שיהיה לי מסמך בשביל כל מי שירצה לדעת מה עשיתי ביפן במשך חצי שנה (לא, אני לא אוכל לעבור אצלך במשרד כשאני אצטרך את זה - אולי זה יהיה בעוד שנתיים!) ואז היא אמרה, "המממממ... ההממממ... טוב, בשביל זה צריך למלא [איך לא] הרבה טפסים, וצריך את החותמת של ראש המרכז... אז מה נעשה... הההממממ... הההמממ... טוב, את יכולה לבוא בשבוע הבא, אם ראש המרכז יהיה". עדיין לא החלטתי אם אני אתעקש על זה או לא. אפשר להשתגע לפעמים עם ההיגיון הזה... למה הם עשו את המבחנים, או ביקשו מהפרופסור שהעביר לי את שיעור המונחים הטכניים לתת לי ציון, אם הם לא עושים עם זה כלום אחר כך?
ודבר אחרון, לפני כמה ימים גיליתי שבמשך חמישה חודשים השתמשתי בשמפו ומרכך משולב במקום בשמפו רגיל... זה מה שקורה כשהקנג'י לא בדיוק קופצים לך לעין. :-)
בזה לא נגמרו לי הסיפורים, אבל צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה