מכל הדברים שכתבתי בחודש האחרון על החיים שלי, אולי נדמה לכם שבגלל החופשה התנתקתי מנושא המחקר שלי, אבל זה לא נכון. אני אמנם לוקחת דברים קצת יותר לאט, וגם לא קוראת מאמרים אקדמיים לאחרונה, אבל בפעם הראשונה יש לי זמן לקרוא ספרים שלמים של עדויות על פצצת האטום. התחלתי עם" מכתבים מסוף העולם" של טויופומי אוגורה, ואני ממשיכה עם "גשם שחור" של מאסוג'י איבוסה. "מכתבים מסוף העולם" הוא עדות של אוגורה, ניצול הירושימה, בצורת מכתבים שהוא כתב לאשתו, שמתה שבועיים אחרי הפצצה כתוצאה ממחלת הקרינה. הסגנון שלו לא רגשני מידי, ורואים שחשוב לו לתאר במדוייק ככל האפשר את מה שראה וחווה ביום ההוא ובימים שאחר כך. הכתיבה בצורת מכתבים לאישתו נועדה כנראה להקל עליו להעלות על הכתב את הזכרונות האלה על מנת שאחרים יקראו אותם, אבל מידי פעם יש למכתבים גם נימה אישית יותר של בעל לאשתו.
הספר הזה ריגש אותי ונגע בי, למרות ואולי בגלל האיפוק שלו. החיפוש של אוגורה אחרי אישתו שאבדה בפצצה, שנמשך יומיים, קורע לב ומצמרר. הרגשתי איתו את הדאגה והחרדה שהתעצמו ככל שחלפו השעות, את הרווחה כשמצא אותה, את העצב כשהבין שהיא לא תשרוד, ואת האשמה שהרגיש על כך שלא הבין בתחילה עד כמה מצבה חמור, כי לא ידע דבר על השפעות הקרינה.
חוויית הקריאה של הספר הזה ושל "גשם שחור" הייתה בשבילי מלאת ניגודים. מצד אחד, העובדה שכל המכתבים, ובעיקר תיאורי החיפוש, היו מלאים בשמות של מקומות בהירושימה שאותם אני לומדת להכיר בחיי היומיום שלי פה, גרמה לי להתקרב יותר ולהבין יותר טוב את מה שקרה. מצד שני, אותו דבר ממש השיג את ההשפעה ההפוכה, משום שכשהסיפור מתרחש במקומות שמוכרים לי, זה הכריח אותי לבוא לידי הכרה שזה קרה באמת וזה לא חלק מאיזה תסריט אימה בדיוני – אבל הפער בין המקום כפי שאני מכירה אותו לבין תיאורי הזוועה שלו בספר הוא פשוט גדול מידי מכדי להכיל, ואני מוצאת את עצמי מתרחקת שוב לעולם השליו והנורמלי שאני חלק ממנו. דווקא העובדה ש"פצצת האטום על הירושימה" הולכת והופכת לדבר פחות עמום ומעורפל עבורי מאז שאני פה גרמה לכך שפתאום זה בלתי נתפס עבורי לחשוב שזה קרה באמת, וקרה פה. ככל שאני לומדת יותר אני מרגישה שאני מבינה פחות.
אני קוראת את הספרים האלה כשאני נמצאת פחות או יותר במקום שבו התרחשו הדברים, ולפעמים הקרבה מבהילה ממש. השבוע קראתי ב"גשם שחור" את התיאור (הבדיוני אמנם, אך ברוחו לא פחות אמיתי מעדויות אמיתיות) של רגע הפצצה מפי אחת הדמויות, גבר שבדיוק עלה על הרכבת בתחנת יוקוגאווה, בזמן שאני עצמי ישבתי ברכבת בדרך לאותה תחנה ממש. כשאני נמצאת במקומות האלה, אני לפעמים מסתכלת סביב ומנסה לדמיין איך זה שברגע אחד השמיים כחולים והציפורים מצייצות, כמו עכשיו, וברגע הבא נופלת עליך פצצה ואתה עובר בבת אחת למציאות נוראה ושונה לחלוטין. אבל אני לא מצליחה באמת לדמיין את זה, זה בלתי נתפס.
לא תמיד המחשבות הן כאלה קודרות, לפעמים הכיוון הוא יותר חיובי. כי הקשר בין הירושימה ביום של פצצת האטום ובין הירושימה שבה אני נמצאת היום הוא לא רק במרחב, אלא גם בזמן. ועל ציר הזמן, הנקודה שבה אני נמצאת היא אחרי הפצצה ולא לפני. הירושימה קמה מעיי החורבות. המקומות והבניינים שוקמו או נבנו מחדש, וכל מה שאני רואה נוצר אחרי "היום ההוא". תחנת יוקוגאווה היא היום בניין יפה עם מרכז קניות קטן ליד. האם האנשים השתקמו באותה מידה כמו העיר – זו כבר שאלה אחרת. אבל ראיית הדברים מהפרספקטיבה הזו יוצרת מרחב נשימה, איזה מקום של תקווה הרחק מתיאורי האימה והייאוש.
אחד הדברים שגרמו לי הרגשה מיוחדת הוא שיר שצוטט בספר "מכתבים מסוף העולם" שנקרא Standing up to the Rain מאת מייזאווה קנג'י, משורר וסופר ילדים שהיה מושא המחקר של טויופומי אוגורה (חוקר באוניברסיטת הירושימה ומחבר הספר). השיר מתאר חיים שהמשורר שואף אליהם: חיים של הסתפקות במועט, עזרה לאחרים, עוצמה פנימית וחיצונית. השיר מופע במלואו בספר משום שכנראה יצירתו של מייזאווה קנג'י ובעיקר השיר הזה היו חלק חשוב בחייהם של משפחת אוגורה. אחרי מות אשתו, הכותב מספר איך המשפחה עמדה ביחד ודקלמה בהלווייתה את השיר הזה, כפי שעשו כנראה פעמים רבות בעבר. השיר נתן להם כוח להתמודד עם קשיים. הוא גם מופיע במכתבים של הכותב לילדיו ששהו בכפר (למעשה לא רחוק מהמקום שבו אני גרה עכשיו!) לפני הפצצה, בחודשים האחרונים למלחמה, כשכולם התכוננו למלחמה על איי הבית של יפן.
ההרגשה המיוחדת שלי נבעה מכך שהשיר הזה הוא גם חלק מהביוגרפיה האישית שלי. כשהתנדבתי בבית ספר ביפן לפני שש שנים, אחד הדברים הקטנים שיכולתי לעשות כדי לסייע בשיעור האנגלית של כיתה ו'-ז' הוא לדקלם את התרגום לאנגלית של השיר הזה בקול רם, והילדים חזרו אחרי. אני זוכרת שהוא עשה עלי רושם כבר אז. הרגשתי את העומק שבפשטות , שנוכח כל כך בשיר הזה.
אז ככה, קורים דקים נוצרים לאט לאט ומחברים ביני לבין המקום הזה, האנשים האלה והחוויות הנוראות שעברו. לפעמים אני דוחה את הקשר הזה, הורסת את הגשרים שנבנים, מרחיקה את עצמי ולא נותנת לדברים להיכנס לי ללב. אבל כשאני מרשה לעצמי להיפתח לזה לרגע, ולהרגיש קצת יותר, רק לרגע, את העוצמה של מה שקרה, אני מרגישה קצת כאילו אני נוגעת בעצבים החשופים של האנושות, או אולי בלב הפועם שלה.
אני יודעת שמה שכתבתי עכשיו הוא כנראה דרמטי מידי ונאיבי מידי, ורגשני, ומוזר קצת. אם קראתם ולא הבנתם או לא התחברתם לדברים האלה, זה בסדר, כי גם אני לא תמיד מזדהה את הרגשות האלה, ובכל מקרה זה חלק מאד קטן ממה שיש לחשוב ולהרגיש ולכתוב על זה. אני אשמח לכל תגובה שלכם על זה, כי אולי זה יעזור לי להבין דברים שאני לא רואה מכאן.
הספר הזה ריגש אותי ונגע בי, למרות ואולי בגלל האיפוק שלו. החיפוש של אוגורה אחרי אישתו שאבדה בפצצה, שנמשך יומיים, קורע לב ומצמרר. הרגשתי איתו את הדאגה והחרדה שהתעצמו ככל שחלפו השעות, את הרווחה כשמצא אותה, את העצב כשהבין שהיא לא תשרוד, ואת האשמה שהרגיש על כך שלא הבין בתחילה עד כמה מצבה חמור, כי לא ידע דבר על השפעות הקרינה.
חוויית הקריאה של הספר הזה ושל "גשם שחור" הייתה בשבילי מלאת ניגודים. מצד אחד, העובדה שכל המכתבים, ובעיקר תיאורי החיפוש, היו מלאים בשמות של מקומות בהירושימה שאותם אני לומדת להכיר בחיי היומיום שלי פה, גרמה לי להתקרב יותר ולהבין יותר טוב את מה שקרה. מצד שני, אותו דבר ממש השיג את ההשפעה ההפוכה, משום שכשהסיפור מתרחש במקומות שמוכרים לי, זה הכריח אותי לבוא לידי הכרה שזה קרה באמת וזה לא חלק מאיזה תסריט אימה בדיוני – אבל הפער בין המקום כפי שאני מכירה אותו לבין תיאורי הזוועה שלו בספר הוא פשוט גדול מידי מכדי להכיל, ואני מוצאת את עצמי מתרחקת שוב לעולם השליו והנורמלי שאני חלק ממנו. דווקא העובדה ש"פצצת האטום על הירושימה" הולכת והופכת לדבר פחות עמום ומעורפל עבורי מאז שאני פה גרמה לכך שפתאום זה בלתי נתפס עבורי לחשוב שזה קרה באמת, וקרה פה. ככל שאני לומדת יותר אני מרגישה שאני מבינה פחות.
אני קוראת את הספרים האלה כשאני נמצאת פחות או יותר במקום שבו התרחשו הדברים, ולפעמים הקרבה מבהילה ממש. השבוע קראתי ב"גשם שחור" את התיאור (הבדיוני אמנם, אך ברוחו לא פחות אמיתי מעדויות אמיתיות) של רגע הפצצה מפי אחת הדמויות, גבר שבדיוק עלה על הרכבת בתחנת יוקוגאווה, בזמן שאני עצמי ישבתי ברכבת בדרך לאותה תחנה ממש. כשאני נמצאת במקומות האלה, אני לפעמים מסתכלת סביב ומנסה לדמיין איך זה שברגע אחד השמיים כחולים והציפורים מצייצות, כמו עכשיו, וברגע הבא נופלת עליך פצצה ואתה עובר בבת אחת למציאות נוראה ושונה לחלוטין. אבל אני לא מצליחה באמת לדמיין את זה, זה בלתי נתפס.
לא תמיד המחשבות הן כאלה קודרות, לפעמים הכיוון הוא יותר חיובי. כי הקשר בין הירושימה ביום של פצצת האטום ובין הירושימה שבה אני נמצאת היום הוא לא רק במרחב, אלא גם בזמן. ועל ציר הזמן, הנקודה שבה אני נמצאת היא אחרי הפצצה ולא לפני. הירושימה קמה מעיי החורבות. המקומות והבניינים שוקמו או נבנו מחדש, וכל מה שאני רואה נוצר אחרי "היום ההוא". תחנת יוקוגאווה היא היום בניין יפה עם מרכז קניות קטן ליד. האם האנשים השתקמו באותה מידה כמו העיר – זו כבר שאלה אחרת. אבל ראיית הדברים מהפרספקטיבה הזו יוצרת מרחב נשימה, איזה מקום של תקווה הרחק מתיאורי האימה והייאוש.
אחד הדברים שגרמו לי הרגשה מיוחדת הוא שיר שצוטט בספר "מכתבים מסוף העולם" שנקרא Standing up to the Rain מאת מייזאווה קנג'י, משורר וסופר ילדים שהיה מושא המחקר של טויופומי אוגורה (חוקר באוניברסיטת הירושימה ומחבר הספר). השיר מתאר חיים שהמשורר שואף אליהם: חיים של הסתפקות במועט, עזרה לאחרים, עוצמה פנימית וחיצונית. השיר מופע במלואו בספר משום שכנראה יצירתו של מייזאווה קנג'י ובעיקר השיר הזה היו חלק חשוב בחייהם של משפחת אוגורה. אחרי מות אשתו, הכותב מספר איך המשפחה עמדה ביחד ודקלמה בהלווייתה את השיר הזה, כפי שעשו כנראה פעמים רבות בעבר. השיר נתן להם כוח להתמודד עם קשיים. הוא גם מופיע במכתבים של הכותב לילדיו ששהו בכפר (למעשה לא רחוק מהמקום שבו אני גרה עכשיו!) לפני הפצצה, בחודשים האחרונים למלחמה, כשכולם התכוננו למלחמה על איי הבית של יפן.
ההרגשה המיוחדת שלי נבעה מכך שהשיר הזה הוא גם חלק מהביוגרפיה האישית שלי. כשהתנדבתי בבית ספר ביפן לפני שש שנים, אחד הדברים הקטנים שיכולתי לעשות כדי לסייע בשיעור האנגלית של כיתה ו'-ז' הוא לדקלם את התרגום לאנגלית של השיר הזה בקול רם, והילדים חזרו אחרי. אני זוכרת שהוא עשה עלי רושם כבר אז. הרגשתי את העומק שבפשטות , שנוכח כל כך בשיר הזה.
אז ככה, קורים דקים נוצרים לאט לאט ומחברים ביני לבין המקום הזה, האנשים האלה והחוויות הנוראות שעברו. לפעמים אני דוחה את הקשר הזה, הורסת את הגשרים שנבנים, מרחיקה את עצמי ולא נותנת לדברים להיכנס לי ללב. אבל כשאני מרשה לעצמי להיפתח לזה לרגע, ולהרגיש קצת יותר, רק לרגע, את העוצמה של מה שקרה, אני מרגישה קצת כאילו אני נוגעת בעצבים החשופים של האנושות, או אולי בלב הפועם שלה.
אני יודעת שמה שכתבתי עכשיו הוא כנראה דרמטי מידי ונאיבי מידי, ורגשני, ומוזר קצת. אם קראתם ולא הבנתם או לא התחברתם לדברים האלה, זה בסדר, כי גם אני לא תמיד מזדהה את הרגשות האלה, ובכל מקרה זה חלק מאד קטן ממה שיש לחשוב ולהרגיש ולכתוב על זה. אני אשמח לכל תגובה שלכם על זה, כי אולי זה יעזור לי להבין דברים שאני לא רואה מכאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה