עוד טיולים ומסיבות

הממ... איפה הייתי?

אה, כן. מסיבות :-)

מאז שכתבתי בפעם הקודמת, היו לי עוד מסיבה וטיול...יש מצב שזה כבר יתחיל לשעמם אותכם, כל התיאורים האלה, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי שלא ;-)

מאיזושהיא סיבה, באנגליה נהוג לאכול פנקייקים ב-24 לפברואר. אל תשאלו אותי למה. גם לא ממש אכפת לי. העיקר שבשבוע שעבר זה היה תירוץ מצויין לרוברט, הבחור האנגלי שלומד איתי ועם מרליס קליגרפיה, לארגן מסיבת פנקייקים קטנה. לפני זה הלכנו לאכול בהיביקי, שזו המסעדה הכי טובה באיזור של אוקונומי-יאקי. אני פשוט מתה על המנה הזו. כל כך פשוטה להכנה, עם המון וריאציות, ומכינים אותה במקום, אז קל לבקש בלי בשר / איטריות / ביצה וכו'. בקיצור - עוד המצאה יפנית גאונית.
היה קטע קצת מוזר בהיביקי. אנחנו כבר רגילים לזה שהם עושים טעויות עם המנות והשירות לא מאד אדיב או מהיר, אבל אנחנו מוכנים לספוג את זה כי האוכל כל כך טעים. אבל הפעם זה היה שונה. היינו שישה אנשים, חמישה סטודנטים מחו"ל עם רמה כזו או אחרת של יפנית, וסטודנט יפני אחד (חבר של קריס), שהיה נחמד והסביר לנו אם לא הבנו מה כתוב בתפריט. כשקיבלנו את המנות אחרי הרבה זמן, התברר שאָנֶלִי והבחור היפני (מצטערת, שכחתי את שמו...) קיבלו מנה שונה ממה שהם הזמינו. אנלי לא אוכלת בשר חזיר, כי היא מוסלמית (מקזחסטן), והביאו לה מנה עם הבשר הזה. היא הייתה צריכה לחכות עוד יותר מ-20 דקות עד שהביאו לה את מה שהזמינה. מה שהפתיע אותי היה התגובה של היפני. הוא פשוט צעק על המלצרית, שזה דבר די נדיר ביפן נראה לי. ממש ראו את הדם עולה לו לראש. הוא אמר (ממה שהצלחתי להבין) לה שהיא זילזלה בנו כי אנחנו סטודנטים זרים, ועם יפנים זה לא היה קורה. הוא מאד התעצבן. הוא צדק. הרבה פעמים מתייחסים אלי כמו לתינוקת רק בגלל שאני לא יכולה לדבר יפנית כמו שצריך, או שאני מרגישה שמזלזלים בי. אבל אף פעם לא לקחתי את זה יותר מידי קשה, בעיקר לא אם זה נותן שירות שאני לא ממש נמצאת איתו בקשר יומיומי. אבל כנראה שהבחור הזה מסתובב הרבה עם סטודנטים זרים ונתקל בתופעה הזו יותר מפעם אחת. הופתעתי מהתגובה שלו כי רוב היפנים לא מביעים את הכעס שלהם בצורה כזו מוחצנת. הוא לקח את זה כל כך ללב, שהוא לא הצליח לאכול אפילו פירור מהמנה שלו, גם אחרי שהביאו לו את המנה הנכונה.

את הפנקייקים הכנו בחדר של מרליס, על מחבת פיצפונת, ועם תערובת מלאה גושים, כי כנראה לא טיפלנו בחמאה כמו שצריך... רוברט, מרליס וגם קריס שהצטרף למרות שאין לו קשר לקבוצת הקליגרפיה, היו ליד המחבת והפגינו כישורים מרשימים של הפיכת פנקייקים באויר. אנלי ואני היינו בעמדת התוספות והתעסקנו ביצירת הצירוף המושלם של גלידה, ממרח שוקולד, בננה, ריבה וגבינה על הפנקייק, ודחיפת חתיכות מזה לפה של מי שעמד ליד המחבת (וגם של עצמנו...). כל זה היה תוך כדי צחקוקים פלתי פוסקים מצד כל המעורבים... אבל למה להכביר במילים, אפשר לראות באיזה מצב כפית היינו כאן בתמונה:

למחרת חיכתה לנו עוד מסיבה... הפעם זו מסיבת הסיום של הקורס שלנו. לא טקס הסיום הרשמי, אלא פשוט הזדמנות להיות כולם ביחד. זה היה בקומה השנייה של הבית שבו אני גרה, שממילא כמעט כולם גרים בו. כל אחד הכין מנה מהמדינה שלו, והייתה ארוחת צהריים די מפוארת. בעצם, לא כולנו למדנו ביחד, בגלל הרמות השונות של היפנית, וחלקנו גם שייכים לתכניות שונות, אבל כולנו הגענו באותו זמן וחווינו ביחד את החוויות הראשונות ביפן. קריס ספר ומצא שהיו שם אנשים מ-18 ארצות! זה באמת מדהים. לפעמים אני מרגישה שאני לוקחת דברים כאלה קצת כמובן מאליו. שאני לא שואלת את החברים שלי מספיק על המקומות והתרבויות שהם באו מהם. אבל בעצם זה טבעי ונכון, כי בשבילי מרליס היא לא "הבחורה מקוסטה-ריקה" וקריס הוא לא "הפולני" וטוּ הוא לא "הבחור מלאוס". הם פשוט מרליס וקריס וטוּ. הם החברים שלי שאותם אני רואה כל יום ומדברת איתם על דברים יומיומיים. לפעמים אנחנו כן מדברים על "איך זה בארץ שלך?" או שאנחנו נתקלים במשהו כמו הבדלי תרבות, אבל זה לא מורגש תמיד. אתה מתייחס לאדם שמולך כאדם, ולא מתייג אותו לפי המדינה שלו. אני מודה שבהתחלה הרגיש לי קצת מוזר לראות את כל האינדונזיות עם כיסוי הראש המוסלמי המסורתי, למשל. אבל מהר מאד לומדים לראות מעבר לסטיגמות (לפחות ככה אני מקווה).

המסיבה / ארוחת צהריים הייתה נהדרת! אוכל טוב, מוסיקה, חברה טובה... מה צריך עוד? היו הרבה צחוקים ושטויות, ואנשים שיחקו כמו ילדים. מצחיק לחשוב שרוב האנשים עובדים כמורים בבית ספר בארצות שלהם, ורובם גדולים ממני בגיל. אלה שלא שייכים לתכנית הכשרת המורים עושים תואר שני או דוקטורט בדברים כמו כלכלה או הנדסת בניין. אני שמה כאן כמה הוכחות לכיף והשטויות:

המסיבה הזו הייתה ביום רביעי בצהריים, שהרגיש כמו סוף שבוע כי לא הלכנו לאוניברסיטה בגלל בחינות כניסה שהתקיימו שם. זו הייתה הפסקה נחמדה מההכנות לטקס הסיום, שהיה כמה ימים אחר כך. כמו שכבר כתבתי כאן (אני חושבת), החלק המרכזי של הטקס היה נאום בן 5 דקות ביפנית שכל אחד היה צריך לכתוב ואז ללמוד בעל פה, פחות או יותר. בהתחלה אמרתי "אוווףףףף, אין לי כוח לזה", אבל כשנכנסתי לזה, זה היה דווקא די נחמד. כולנו ישבנו ביחד בכיתה וכתבנו את הנאומים שלנו, ונעזרנו במורים במקרה הצורך. זה עשה הרגשה של מאמץ משותף. לקח לי יום אחד של מאמץ מרוכז לכתוב את הנאום שלי, שהיה על ים המלח. סיפרתי מה מיוחד בים המלח, מה אפשר לעשות שם ולמה כדאי לבקר שם. למדתי מזה הרבה - זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי משהו כזה ארוך ביפנית על נושא שאני בחרתי. בימים הבאים תיקנתי ושיפצתי, העתקתי את העותק הסופי בכתב יד לחוברת שהכנו, הכנתי מצגת עם תמונות, ובעיקר קראתי את זה שוב ושוב בקול רם (מה שאולי גרם לשכנות שלי לחשוב שאני מדברת עם עצמי) וממש למדתי את זה בעל פה. הייתה חזרה ביום שישי והטקס עצמו היה ביום שני. אהבתי את האווירה שהייתה בחזרה. עם רוב האנשים לא למדתי באותה כיתה, כי הם היו בקורס של המתחילים, אבל הייתה ממש תחושה של קבוצה מגובשת ותומכת, והתמיכה הזו הייתה חשובה כשאתה מנסה לדבר לפני קהל גדול בשפה שבה אתה לא ממש שולט ולכן לא יכול לאלתר. קהל תומך זה חשוב!

זהו להפעם. נדמה לי שיהיה חלק שלישי לרשימה הזו. טיול לאיווקוני, טקס הסיום, ועוד ממוזרויות הבירוקרטיה היפנית - כל זאת ועוד בפרק הבא...

אני שמה מצגת תמונות חדשה של הדברים שכתבתי עליהם עכשיו וברשומה הקודמת. מי שרוצה לראות את התמונות יותר בגדול ועם ההערות מוזמן להיכנס לפיקסה: http://picasaweb.google.com/liron.lapid/TripsAndParties?feat=directlink